המחזאי יואב רינון: ''אני מוכן ללכת מכות אם צריך''
ב"העלוקות", המחזה החדש של פרופ' יואב רינון, משפחת מלוכה מושחתת, ממלכה מתפוררת ויועצים חנפנים ששודדים את קופת המדינה. רינון, מרצה פופולרי, סופר ומחזאי, קושר בין ההיבריס באתונה העתיקה למגלומניה הישראלית כיום, ויוצא לקרב: "פחדנות עכשיו זה לוקסוס. צריך להתעורר ולעשות מה שאפשר, לא נחזיק פה מעמד כדיקטטורה"
השילוש הלא קדוש של מלך, מלכה ונסיך בנוי על המלך, ברגע שהוא קורס – הכל קורס איתו", אומר יואב רינון על המחזה החדש שלו "העלוקות" (תשע נשמות), שמזכיר מדי את המציאות הישראלית. "בסוף זה מתפוצץ, אבל עד שזה מתפוצץ לוקח הרבה זמן". המחזה החדש שלו מתאר משפחת מלוכה נהנתנית ומנותקת, ומתרחש בממלכה שמצויה בתהליכי התפוררות וריקבון מוסרי. יועצים חנפנים המכונים "פטריותים", עלוקות ששודדות את קופת המדינה, ותולעים שנאלצות להסתפק במה שנשאר. הנמשל די ברור.
בחרת לכתוב קומדיה, לא טרגדיה.
"כי זה המודל מהעת העתיקה. דיקאיופוליס, הגיבור שלי, הוא דמות במחזה האנטי־מלחמתי של אריסטופנס 'האכארנים'. טרגדיה היא סוגה של סטגנציה, היא מלמדת אותנו לקבל את מה שאי אפשר לשנות. דווקא בקומדיה יש פוטנציאל של שינוי, מהפכה. זה מה שעשה אריסטופנס – הוא כתב מחזות אנטי־מלחמתיים בזמן שרוב אזרחי אתונה היו בעד המלחמה. החיבור אליו יוצר הקבלה בין המלחמה ההיא למה שקורה פה עכשיו, למגלומניה הישראלית. אתונה רצו להיות אימפריה ואיבדו הכל בגלל החזירות. כל עוד הם נלחמו בספרטה הם יכלו איכשהו לנצח את המלחמה, שנמשכה 27 שנים. העניין היה שהם רצו גם את סיציליה. הם פתחו עוד חזית, כמו שפתחנו אנחנו מול איראן. אתונה הלכה שבי אחרי דמגוגים, הכישלון בסיציליה היה טוטאלי ובעקבות זה הם הפסידו במלחמה. גם בישראל עכשיו, במקום מנהיגים יש דמגוגים, ושאר האנשים סובלים באופן פסיבי".
27 שנות מלחמה נוסח אתונה־ספרטה זה הרבה זמן לחכות.
"אנחנו בעיצומה של מלחמת מאה השנה. או שהמלחמה תסתיים או שאנחנו נסתיים. לא נחזיק פה מעמד כדיקטטורה, מפני שזו דיקטטורה משיחית והיא לגמרי מנותקת מהמציאות. זו דיקטטורה שחושבת שנצליח להסתדר
בלי ארצות הברית. אין לנו משאבים כמו שיש לרוסיה או לסין או לגרמניה הנאצית, שם האוכלוסייה גדולה, השטח גדול. לנו אין את כל זה. ההייטק לבדו לא יכול להחזיק אימפריה".
"ליצור יותר מסוכן מלחקור"
רינון (62) הוא דמות מיוחדת בנוף הספרותי והאקדמי בארץ, אינטלקטואל מעורב. מרצה פופולרי שהוא גם סופר, מחזאי, מתרגם, ואפילו משחק במחזות שהוא כותב. הוא פרופסור לספרות וללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, וראש בית הספר לספרויות עתיקות וחדשות באוניברסיטה, נולד וגדל בתל אביב. בגיל 17 יצא מהארון, אבל בדרך התחתן, נעשה אב לבת, והתגרש.
הוא למד ספרות באוניברסיטה העברית, את הדוקטורט כתב על המרקיז דה סאד, ופרסם זאת בספר "חדר המיתות של סאד". הוא פרסם גם את ספר העיון "משבר מדעי הרוח" שעורר דיון ציבורי, ותרגם מיוונית עתיקה את "הפואטיקה" של אריסטו ומאיטלקית את "התופת" מתוך "הקומדיה האלוהית" של דנטה. לפני שנים אחדות פרסם את "ארוס ומלנכוליה", מחזה שיצא נגד תופעת הנפוטיזם ומינוי קרובים ויצר מהומה באוניברסיטה. חוץ מזה, זה היה מחזה ארוטי ויצרי להפליא: הוא סיפר על יואב, מרצה לספרות, שמנהל רומן עם תלמיד שלו, ושנים אחרי שהרומן הזה מסתיים, אותו תלמיד נוקם בו.
אתה פועל בשני ערוצים, המחקר האקדמי והיצירה. זה לא מתנגש?
"זה כמו דו־לשוניות, זה מתקיים בערוצים נפרדים. בחוויה שלי להיות יוצר זה הרבה יותר מסוכן מלהיות חוקר. או.קיי, כתבתי על המרקיז דה סאד, זה כבר אומר עליי משהו ופחדנות זה לא הקטע שלי, אבל עדיין זה הרבה יותר מוגן מאשר יצירה. גם בשיעורים אני די חשוף, כי מה שאני מלמד חושף אותי. אבל 'העלוקות' הרבה יותר מסוכן, פיזית. הוא מזמין אלימות. אנחנו חיים בעולם של הסתה לאלימות".
אולי עמוק בפנים אתה רוצה קצת ללכת מכות על רקע פוליטי?
"אני רוצה להשפיע על המציאות ומוכן ללכת מכות אם צריך. אני בספק אם נצליח להרים ערב השקה למחזה, למצוא אולם שיהיה מוכן להציג. אם זה יקרה אני חושב לשחק את המלך, התפקידים של הרעים הם הכי טובים. על הבמה אתה יכול להתמכר לסאדיזם, בחיים עצמם לא. מעולם לא היתה לי היקסמות מהכריזמה החלולה של נתניהו, חלק מהקסם שלו זה כי לא אכפת לו מכלום. יש משהו באישיות הטוטליטרית שהוא מודל, כי אם הוא כל יכול, אולי גם אנחנו כל יכולים? זה נורא כיף".
"אני בצבא ההגנה לדמוקרטיה"
אתה חותם את המחזה בפנייה לקהל ובקריאה לשינוי.
"זה יסוד מבני שלקחתי מהעת העתיקה, המשורר אומר את דברו. אנחנו עוד לא בדיקטטורה ואין לנו משפחת מלוכה, עוד לא מוציאים פה להורג אנשים, זה לא רוסיה ולא איראן – אבל אנחנו בדרך לשם. צריך להתעורר ולעשות מה שאפשר, אחרת נהפוך לתולעים, שזה הכי גרוע שיש. אתה מאבד את עמוד השדרה".
אתה אדם פוליטי, לא חושש מעימותים.
"פחדנות עכשיו זה לוקסוס. כל המלחמות שלי הן מתוך חוויה של הישרדות, שאם לא אעשה מה שאני יכול – החיים שלי ושל המשפחה שלי בסכנה. אני יודע שלא אעבור לחיות במקום אחר, אני אשאר פה עד שאמות. אגב, גם להיות מרצה הומו בירושלים - זה כבר אמירה פוליטית. בכלל, לחיות בירושלים זה מעשה פוליטי".
יש לך חיבה לשבירת גבולות. באקדמיה אתה קורא להכניס את השיח הפוליטי לקמפוס. לימדת השנה את הקורס "מלחמות אז ועכשיו", חציו עוסק במלחמה בין אתונה לספרטה וחציו במלחמה בעזה.
"פה אני מרגיש שאני צבא ההגנה לדמוקרטיה. אני דווקא לא מרגיש פורץ גבולות. ח"כ אלמוג כהן שנכנס לכיתה של מרצה בבאר שבע הוא זה שפרץ את הגבול, ואני צריך להגן על עצמי מפניו. לי מרדכי ואני העברנו את הקורס על עזה, גם נפגשנו עם הסטודנטים בערב בפאב בירושלים, כדי שיוכלו לפרוק. היו אנשים שבאו מהמילואים לפאב, אמרו שזה עוזר להם להיות שמאלנים בעזה".
עד כמה אתה מאמין ביכולת להשפיע עם מה שאתה מלמד או כותב?
"אם המחזה יעלה בתיאטרון, אז כל הזמן יש עוד קהל שצופה בזה ומדבר על זה, האימפקט מתמשך. אני רוצה שציטוט מהמחזה כמו 'ישועת הביב כהרף עין' ייתפס ויישאר בראש גם במערכת הבחירות הקרובה. כתיבה זה מעשה אופטימי, ואני מאמין בחינוך. בסוף מה שיקבע את הבחירות זה מספיק אנשים בעמדה המפוכחת של דיקאיופוליס".
