סגור

גילה אלמגור: "אני לא רוצה להיות תלויה באיש"

עבור גילה אלמגור המשחק הוא גלגל הצלה, ניהול התיאטרונטו הוא כמו צוואה שהותיר לה בעלה המנוח יעקב אגמון, הסקרנות שלה היא כמו חיה רעה, המוות לא מפחיד אותה, היא מתגעגעת לסיקסטיז בניו יורק, היתה רוצה לפגוש ולו פעם אחת את אביה שמעולם לא פגשה, ואילו לא היתה שחקנית ברור שהיתה גננית נוי

גילה אלמגור אגמון
גיל: 82
• מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: אלמנה + 1
שחקנית תיאטרון וקולנוע. כלת פרס ישראל לקולנוע (2004). בימים אלה משחקת בתיאטרון הבימה ב"הנוקמים, סיפור אהבה" מאת ובבימוי הלל מיטלפונקט ומנהלת את פסטיבל תיאטרונטו שיתקיים בחול המועד פסח
איפה אנחנו תופסים אותך?
"נכנסתי הביתה מחזרה על המחזה 'ברלין' שאני עושה עם אילן חצור בתיאטרון העברי. הקורונה ריסקה אותי ואני בעייפות מתמדת, כל הזמן רוצה לישון, אבל אני לא".
1 צפייה בגלריה
פנאי גילה אלמגור
פנאי גילה אלמגור
גילה אלמגור
(צילום: עידו לביא)
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"בבית מול הים. אני גרה ברחוב ארנון בקומה גבוהה ויש לי חלונות מערביים וגינה בקומה השמינית ואין לוקיישן טוב מזה. אני שותה קפה שחור בלי סוכר ובלי חלב מאז שאני נערה".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“לא טעמתי בירה מעולם. אבל הייתי שותה כוס יין עם יענקל'ה אגמון אהובי שנפטר השנה. הקורונה היתה שנת מתנה בשבילנו, שנת פרידה, מצאנו את עצמנו מדברים על הדברים שכל החיים אמרנו שיום אחד נדבר עליהם ודיברנו וצחקנו ואכלנו ושתינו וקראנו והתרגשנו ממה שקורה בארץ ובעולם. הייתי נותנת הכל בשביל שיהיה לי שוב יענקל'ה".
על מה את עובדת עכשיו?
"זה עתה יצאתי עם ההצגה 'הנוקמים, סיפור אהבה' בתיאטרון הלאומי הבימה. הלל מיטלפונקט כתב לי תפקיד בונבוניירה שכבר מזמן לא היה לי. ברגע שההצגה יצאה, חזרתי לחזרות על 'ברלין'. ויש את התיאטרונטו, פסטיבל הצגות יחיד שאני מנהלתוממלא אותי התרגשות גדולה, כי יענקל'ה שייסד את זה אמר, עוד לפני שהלך לעולמו, שאם יקרה לו משהו הוא רוצה שגילה תיקח את המושכות, וזה בשבילי כמו צוואה".
מה השריטה שלך?
"יש לי פתיל קצר, אני מתרגזת מהר. חוץ מזה, אני אשה קטנה ונמוכה ויש לי תחושה שהממדים שלי הם של אשה גדולה: כתפיים רחבות וקול גדול שאולי יוצרים דמות של קשיחות, אבל מי שמכיר אותי יודע כמה זה לא נכון".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“הודיעו לי פעם שאני מקבלת פרס מאוד חשוב, אז אמרתי לאמא שלי, והיא ענתה: 'נו'. אמרתי: 'אמא, למה נו? תגידי יופי' והיא ענתה: 'גילה, אל תחשבי שאת מי יודע מה'. הסברתי לה שזה פרס שכולם רצו. אז היא אמרה 'נו, אם כולם רצו, אז כדאי שאת מקבלת, אבל אל תחשבי שאת מי יודע מה, כוכבים יש רק בשמים".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"לפגוש את אבא שלי פעם אחת, כי הוא נרצח לפני שנולדתי. הוא לא ראה אותי, לא החזיק לי את היד. אז פעם אחת שיראה שהוא השאיר משהו בעולם הזה".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"הגבר שהיה איתי".
למה את מתגעגעת?
“לתקופה שהיינו שנתיים בארה"ב בין 1963 ל־1965. למדתי אצל המורים הכי טובים בעולם והלכנו לתיאטרון. זה היה בתקופת המאבק לשוויון זכויות לשחורים. התחברנו לקבוצה של פרופסורים יהודים שהיו מקורבים למטה של מרטין לותר קינג. זו תקופה שבונה אותך כאדם ומחזקת את השקפת העולם החברתית הפוליטית. אני מתגעגעת גם לתקופות שנסעתי בעולם בעקבות ‘הקיץ של אביה’ מפסטיבל לפסטיבל. הילדה הקטנה מפתח תקווה שהתחילה רע את החיים שלה פגשה אנשים מדהימים כמו אינגמר ברגמן".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
“על צמחים. יש לי גינה על הגג. אני בכלל רציתי להיות גננית נוי. הייתי גננית מצטיינת בהדסים והגנן שעבד איתי אמר שישלחו אותי להולנד ללמוד והכל נדפק כי מישהו בא ואמר שפתחו בית ספר למשחק".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“הייתי רוצה להיות יותר רגועה, אני חסרת שקט שזה נורא, אפילו בלילות. אני אהיה ביולי בת 83 ואני רוצה לזכות לראות את אהבות נפשי בתי הגר, נכדתי סופי־מקסין ונכדי עידן מנצחים בכל מאבק שלהם".
על מה יש לך רגשות אשם?
"אולי הייתי אמא שחלקה את הזמן שלה בין המסע המקצועי לבין הילדה שלי. אני יודעת שהחמצתי הרבה מההורות וצר לי על זה. במקצוע הזה אי אפשר להיות קצת שחקנית ואני הבנתי שהתיאטרון והקולנוע והעשייה התרבותית הם סיבת חיי".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"שבניתי משפחה. בפן המקצועי אף פעם לא רציתי להיות כוכבת הוליוודית אלא השחקנית הכי טובה שאני מכירה. אני עוד לא סיימתי את המסע”.
מה מפחיד אותך?
"בטח לא המוות. תלות מפחידה אותי נורא, אני לא רוצה להיות תלויה באיש, ולהיות חדה וערה עד הרגע האחרון. רוע מאוד מפחיד אותי, מה שקורה היום באוקראינה מפחיד אותי נורא. מלחמות מפחידות אותי. עם השאר אסתדר".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"הסקרנות שלי שהיא חיה רעה והלויאליות שלי".
מי האמנים שהשפיעו על יצירתך?
"צ'כוב הגדול מכולם שהיתה לי הזכות לשחק כמעט את כל הגיבורות שלו. השחקנים ששינו את פני המשחק בקולנוע: מרלון ברנדו, איליה קאזאן, אל פאצ'ינו ופול ניומן. מי שבגללה אני שחקנית: חנה מרון, שהיא מהגדולות שהיו פה. ליא קניג שאני עפר לרגליה. טנסי ויליאמס, ארתור מילר. חנן שניר, אילן רונן, חנוך לוין, נסים אלוני, אוטה האגן, לי שטרסברג ונטליה גינצבורג".
אם לא היית שחקנית מה היית עושה?
"גננית נוי כמובן. בסופו של דבר המשחק הוא גם גלגל ההצלה שלי, כי בימים הכי קשים שהיו לי, כשלא רציתי לצאת מהמיטה והייתי בדיכאון, ידעתי שיש הצגה ובעבותות משכתי את עצמי. וכשהאור נדלק את עושה את העבודה ויש מחיאות כפיים ואז שוב נובלת וחוזרת למיטה. אבל השעות האלה הן גלגל ההצלה שלך ואין הרבה מקצועות כאלה בעולם".