נדב לפיד נתקע בגרון וזה בדיוק מה שהוא רוצה
סרטו החדש והמופתי “כן” שיוקרן היום בפסטיבל ירושלים מציג פורטרט מטלטל של חברה ישראלית דקדנטית שחוגגת על יאכטות בזמן שעזה בוערת, ומבסס אותו כאחד הבמאים המרתקים הפועלים כיום בזירת הקולנוע העולמית
"כן", סרטו החדש של נדב לפיד, יערוך היום את הקרנת הבכורה הישראלית שלו בפסטיבל ירושלים. בתקופה שבה הקולנוע הישראלי די מנודה מפסטיבלים ומהזירה הבינלאומית, הסרט הזה מצליח להבקיע את חומות החרמות וה־BDS.
״כן״ הוא סרט שיגרום לכל מי שייתקל בו לנוע באי־נוחות עוד לפני הצפייה בו. עבור אנטי־ישראלים זהו סרט ישראלי, ממומן בחלקו על ידי משרד התרבות הישראלי, מצולם ברובו בישראל (וגם בקפריסין), עוסק בישראל ודובר עברית. בדיוק מסוג הדברים שהם רוצים להחרים ולמחות נגדם, בלי קשר לאיכות התוכן, אלא רק על בסיס שיוך לאומי. עבור פרו־ישראלים הסרט הוא פורטרט מאוד לא מחמיא, מבעד למראה מעוותת, של ישראל בזמן המלחמה הנוכחית. ישראל שיש בה אליטה דקדנטית, נהנתנית, בהמית שחוגגת על יאכטות ולימוזינות ואדישה להרס שמתחולל בעזה. קוראים את הכותרות על ההרוגים בעזה וממשיכים הלאה באדישות. ייאמר לזכותו של הסרט – המורכב, הנפיץ והמשוגע הזה – שהוא גם נותן לישראלים ליהנות מהספק שכל ההתנהגות הזאת היא תגובה פוסט־טראומטית לאירועי הטבח של 7 באוקטובר.
הדימוי המוביל בסרט הוא של קיא. הגיבור, י׳, מקיא יותר מפעם אחת. והסרט כולו נראה קצת כמו יצירה שמנסה לעורר הקאה בקרב הצופים, בין שזה על ידי תנועות מצלמה קיצוניות ומסחררות של קרוסלה שיצאה משליטה, ובין שבאמצעות דימויים בוטים של שתן, דם וחורי ישבן. ואת הסרט עצמו אולי אפשר לדמות לגוש של תחושות, דימויים, רגשות ומחשבות שנתקעו ללפיד בגרון, וזו דרכו הבוטה להתיז הכל החוצה, ללא פילטרים, הר געש של לבה רותחת של זעם וייאוש. זה סרט שנוצר מתוך צרחה, והוא עושה הכל כדי ליצור עוינות ואנטגוניזם אצל צופיו.
כשהמציאות מעוררת צרחה
לפיד, מבכירי במאי הקולנוע בעולם כעת – לא בישראל, בעולם – הוא מאסטרו של קולנוע והשימוש שלו במצלמה ובשפה קולנועית הוא מהמרהיבים והמתוחכמים שנראים כיום, אבל ב״כן״ הוא משתמש בכישרון הזה כדי לרסס את צופיו בסילון דימויים קיצוניים, לא מעובדים, לא מעוכלים, תגובה קולנית למציאות שאי אפשר אלא לצרוח מולה. הסרט הזה נפלא ומגעיל, מבריק ודוחה, גאוני וילדותי, מתוחכם ופרימיטיבי. הוא הכל בכל מקום בבת אחת ואי אפשר שלא להעריץ אותו ולשנוא אותו בה בעת.
מה שראוי לתשומת לב הוא שהסרט הזה בכלל נהגה ונכתב לפני טבח 7 באוקטובר. לפיד קיבל תמיכה בסך 2 מיליון שקל מקרן הקולנוע הישראלי במאי 2023, אבל ברור מאליו שהתוצאה הסופית, שצולמה שנה אחרי הטבח, שונה מאוד מזו שנכתבה במקור. רוב הצילומים התקיימו בישראל, אבל כשבשנה שעברה נפתחה המערכה מול חזבאללה והתחילו ליפול בתל אביב טילים מלבנון, ההפקה עברה לימי צילום בקפריסין. יהיה מעניין יום אחד לראות איך ״כן״ היה אמור להיות במקור. אולי כשיבוא שלום.
אם סרטו של לפיד הצליח להבהיל את מנהלי פסטיבל קאן, זה גם פרס. מאז בכורתו הסרט זכה לשפע ביקורות מהללות
זה סרטו העלילתי הארוך החמישי של לפיד. ״השוטר״ (2011) העניק לו פרס בפסטיבל לוקרנו; ״הגננת״ (2014) הביא אותו לשבוע המבקרים של פסטיבל קאן והפך אותו לכוכב בינלאומי בין מנהלי פסטיבלים ומבקרי קולנוע (והסרט אף זכה לרימייק אמריקאי); ״מילים נרדפות״ (2019) זכה בפרס הראשון בפסטיבל ברלין; ו״הברך״ (2021) זכה בפרס השני בפסטיבל קאן. ב־2015 כתבתי בביקורת על ״הגננת״ ש״נדב לפיד הוא כרגע הבמאי הישראלי שהכי קרוב לזכייה בדקל הזהב״. נראה היה ש״כן״ אולי יהיה הסרט שיעשה את זה. לכן כשהסרט בכלל לא התקבל לתחרות הרשמית והוצג השנה במסגרת הצדדית של פסטיבל קאן, ״השבועיים של הבמאים״, מבקרים רבים בעולם תהו אם גם מנהלי קאן נבהלו – או ממחאות אפשריות של מפגינים פרו־פלסטינים שישבשו את הפסטיבל, או כמחאה שלהם נגד מדינת ישראל או מתכניו הבוטים והקיצוניים של הסרט.
זו אכן שערורייה שהסרט נדחק הצידה בקאן, אבל אפשר להגיד זאת גם כך: אם לפיד הצליח להבהיל את פסטיבל קאן, זה גם פרס. מאז בכורתו הסרט זכה בשפע ביקורות מהללות, שאהבו שסרט ישראלי עוסק מפורשות ובאופן בוטה וביקורתי במעשי הצבא הישראלי בעזה, אבל כמו שכתב המבקר של ״וראייטי״: זה סרט שפסטיבלים ירצו להקרין, אבל זה לא סרט שיגרום למפיצים לעמוד בתור לקנות אותו להפצה, כי הוא לא מאוד ידידותי לצופים. הוא פשוט סרט קיצוני, סרט פרוע שבוים על ידי פרא אדם.
אוליגרך שרוצה המנון חדש
במרכז הסרט עומד י׳ (אריאל ברונז), פסנתרן ומוזיקאי שמתפרנס עם בת זוגו (אפרת דור) מריקודים והפעלות במסיבות של עשירים, שזורמים אחר כך גם להרפתקאות מיניות בתשלום. י׳ הוא איש קצה, הולך עד הסוף, מקריב את גופו ואולי אף את נשמתו כדי להתפרנס מעבודתו כמעין ג׳יגולו של מסיבות. כשהוא מקבל הצעה מאוליגרך רוסי (בגילומו של אלכסיי סרבריאקוב, שגילם את האב האוליגרך ב״אנורה״) לכתוב המנון חדש למדינת ישראל, שיחגוג את הניצחון הישראלי על עזה, י׳ מחליט להסכים כדי לקבל את הכסף שיוכל להבטיח לבנו ולזוגתו בית הרחק מישראל ומלחמותיה. ״האומץ האמיתי הוא להגיד כן״, אומר הגיבור בתחילת הסרט. זהו, למעשה, סרט על זנות. על אמן מתוסכל שיעשה הכל כדי להתפרנס, כדי שאולי יום אחד מישהו יאפשר לו לעשות את אמנותו, בעולם שלא סובל אמנות, רק לאומנות. הוא ימכור את גופו ואת נשמתו, ויחתום ברית עם השטן.
בסרטיו הראשונים לגיבורים של לפיד קראו ירון ויואב, אולי גרסאות צעירות שלו, מימיו לפני שהפך לבמאי קולנוע. בסרטיו האחרונים לגיבור קוראים י׳, והוא אמן – קולנוען ב״מיומנו של צלם חתונות״ הקצר ו״הברך״ ומוזיקאי ב״כן״. אך בעוד בסרטים הקודמים י׳ היה דמות סטואית, מרוחקת, אפתית, מתבוננת, י׳ של ״כן״ הוא כמו הוא המיסטר ג׳קיל של דוקטור הייד שהוא לפיד עצמו. הוא גרסה מוחצנת ומוקצנת לבמאי מופנם. וכדי לגלם דמות כזאת, לפיד היה צריך למצוא שחקן קיצוני והוא מצא את ברונז.
כיום ברונז מגלם את התפקיד הראשי בהצגה הנפלאה ״נשמות״ בתיאטרון גשר, אבל שמו עשה כותרות ב־2016 כשבכנס תרבות של עיתון ״הארץ״, שבו תקפה מירי רגב את אמני ישראל (בנאום ״קאט דה בולשיט״ שלה), ברונז העלה מופע שבסופו תקע דגלון לבן בישבנו. השערורייה הפכה את ברונז לאיש הסקנדלים והפרובוקציה המפורסם במדינה. במידה רבה הדמות שהוא מגלם ב״כן״ היא דמותו שלו מ־2016, ולא של לפיד. לפיד, מצידו, נשאר כצופה חיצוני. ״כן״ הוא סרט שמביט על המצב, על מציאות ועל האמנות מרחוק, במבט של ניכור ותיעוב, אבל של איש שחי רחוק מישראל ולא יכול שלא ליצור עליה.
יש משהו באנרגיה חסרת השליטה והמשמעת של הסרט הזה שמזכירה לי לרגעים את ״כל ממזר מלך״ של אורי זוהר, ומנגד את ״הירושימה אהבתי״ של אלן רנה. זו יצירה שכולה כעס, חוסר אונים, בלבול, דאגה וייאוש, וגם יצירה שעשויה להתיישן מהר מרוב שהיא עסוקה באופן בלתי מטאפורי בכאן ובעכשיו, באקטואליה, באנשים ובכותרות שנכונות ל־2025 ויש לקוות שלא ייזכרו עוד ב־2035. אבל יכול להיות שזה הסרט הנכון לרגע הזה. אולי.
