של השבורים: בר אילן הוא הפאב הטוב של פעם
בבר אילן ברחוב החלוצים יש בלוז, צ'ולנט ביתי, ויסקי במנות נדיבות ובעל בית, יהלומן לשעבר בן 75, שדואג שתרגישו קודם כל בני אדם
"אלכוהול הורג לאט, לא אכפת לנו, יש לנו זמן"
(כתובת על הקיר ב"בר אילן")
אילן לופט הוא יהודי נחמד בן 75, שכבר 17 שנה מנהל את אחד הברים הכי טובים שיצא לי לפקוד. אלמלא דאגתי לשלומי, ובעיקר זכרתי שיש נאמנויות בחיים, הייתי נחרץ אף יותר. אבל אחרי 40 ומשהו שנה אצל עמירם בצפון תל אביב, ו־30 ומשהו שנה אצל מתי המקלל, השכן של אילן, בן אדם צריך לזכור מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך. ועדיין, נדמה לי שגם איציק וליאור, בנו ונכדו של מתתיהו לנדשטיין המנוח, וגם חגית קוטון, היורשת בפועל של עמירם ונורית אמיתי, היו מסכימים שבר אילן, הבר של לופט, הוא אחד הברים הכי טובים בעיר, בארץ ובעולם. ולא, אני לא מגזים.
בר אילן יושב דלת ליד תרצה, בר היין המפונפן (והנהדר) של רז רהב מ־OCD, ברחוב החלוצים. אם רוצים להסביר את אילן, כמו שכולם קוראים לבר הזה, על דרך השלילה, אפשר לומר שהוא ההיפך הגמור מתרצה. שם שותים ריזלינג גרמני ויין בוטיק ישראלי, ואצל אילן גולדסטאר והייניקן מהחבית. שם אוכלים, ובכן, קיגל עם קוויאר בגרסה האישית של רהב, ואצל אילן קיגל אוריגינל ממאה שערים (לפעמים). שם יושבים פודיז היפסטרים, ואצל השכן 'שבורים' (עם דגש בבית, כמו שמבטאים זאת היום) מזדקנים. בעצם, גם אצל אילן יש פודיז, רק קצת אחרים.
אילן הוא בר של פעם. אולי צריך לקרוא לו בכלל פאב. מקום זעיר ואפלולי עם מוזיקת בלוז נהדרת ברקע, או מוזיקה יוונית, כולל תוכניות טלוויזיה של הופעות ביוון, מוזגת שהייתה צעירה יותר פעם ובעל הבית שעד גיל 60 היה בכלל יהלומן, וכיום הוא מנצח על המקהלה הקטנה והנהדרת של הלקוחות המבוגרים שכבר ראו, אכלו ושתו דבר או שניים בימי חייהם. מקום קשוח אבל בה בעת הכי ידידותי בעולם. מקום שמח, שאפשר גם לבכות בו על הכתף של בעל הבית אם רוצים. מקום שרוב האוכל בו קנוי ועדיין טוב יותר מרוב מסעדות העיר. החל בפלמידה, עבור בקרפלך וכלה בשמאלץ המומס עם הגריבלעך (עור מטוגן של עוף בשומן אווז). הדברים המעטים שאילן מכין בעצמו בבית ומביא לכאן הם יצירות מופת קטנות של ממש: הכבד הקצוץ, ובעיקר הצ'ולנט, או חמין בעברית. כן, כולל קישקע. קנוי אמנם, אבל הכי טוב שיש.
אבל לא האוכל הוא העיקר כאן, ואפילו לא הבירה, או הוויסקי (ושאר האלכוהול) שנמזג בנדיבות מפתיעה, במנות של 80 מ"ל, הרבה מעל הממוצע והמקובל. העיקר הוא מין תחושה תרבותית, 'ציבילית', שלא הכול אבוד, ושיש עוד בעיר ובארץ מקומות כמו פעם שבהם אתה קודם כל אורח ורק אחר כך לקוח. יודעים מה? לא אורח. בן אדם. כזה שמעניין מישהו. ובעל הבית הוא איש שיחה לפני כל דבר, ורק אחר כך איש עסקים. אל תבואו. בבקשה. ואם בכל זאת, אז לאט־לאט, ותתנהגו יפה.
בר אילן, החלוצים 3, תל אביב
לפני הטיפ, בשקלים:
כבד קצוץ – 28־38 שקל (לפי גודל המנה)
צ'ולנט (רק בשישי ובשבת בצהריים) – 60 (קטנה), 85 (גדולה)
קישקע (כנ"ל) – 30
פלמידה – 45
קרפלך – 38
חצי ליטר גולדסטאר – 30
מנת ויסקי בושמילס – 42
