מהנורבגי ועד הבנגלדשי: הסרטים שאסור לפספס בפסטיבל חיפה
למרות החרם הבינלאומי, בפסטיבל חיפה שייפתח בשבוע הבא הצליחו לגייס יופי של סרטים, בהם שלושה מועמדי אוסקר, טרילוגיה נורבגית וסרט ישראלי אחד שכולם מחכים לו. מה כדאי לראות ומה פחות? כלכליסט עושה סדר
כשאלפי אנשי קולנוע בכירים מהעולם מנצלים את פסטיבל ונציה כדי לחתום על עצומה שבה הם נודרים שלא לעבוד עם גופי קולנוע ישראליים, ברור שהראשונים שייפגעו מהמהלך הזה הם פסטיבלי הקולנוע הישראליים, שיוצרים, מפיקים ומפיצים עשויים להחליט שלא לאשר לסרטיהם להיות מוצגים בו. לכן, עצם קיומו של פסטיבל הסרטים הבינלאומי חיפה השנה - שייפתח ביום ראשון הבא (5 באוקטובר) - הוא נס שלא מעט אנשים בעולם ניסו למנוע. רק לחשוב שכל סרט שמוצג בו הוא איכשהו כזה שיוצריו לא מחרימים את ישראל, או שחתמו חוזה על הקרנתו לפני עצומת החרם.
אז על אף שהעולם ניסה לשתק את פעילות הקולנוע בארץ, המסורת נמשכת ופסטיבל חיפה יתקיים גם השנה לאורך סוכות. אני כבר סימנתי בו כמה אירועים שאני לא רוצה להחמיץ. למשל, הקרנת ״אין ברירה אחרת״, סרטו החדש של הקוריאני פארק צ׳אן ווק (״שבעה צעדים״, ״החלטה לעזוב״); או ״הרוזן ממונטה כריסטו״, אחד הלהיטים הגדולים מצרפת בשנה האחרונה; או הסרט שהכי מסקרן אותי בפסטיבל, ״כמה הערות על המצב״, סרטו החדש של ערן קולירין (״ביקור התזמורת״, ״ויהי בוקר״). הוא אמנם משובץ לתחרות הישראלית, אבל מבחינתי סרט חדש של קולירין הוא אירוע קולנועי בינלאומי.
השנה פסטיבל חיפה ויתר על האגו ושיבץ כמה מהסרטים הבולטים שהוצגו השנה כבר בפסטיבל ירושלים. לדעתי זו החלטה נכונה. איכותו של פסטיבל נמדדת על פי כמות הסרטים הטובים שמוקרנים בו, ולאו דווקא על פי כמות הבכורות הבלעדיות שיש בו (ולכן פסטיבל ניו יורק, שמלקט את המיטב מפסטיבלים אחרים, תמיד יהיה טוב יותר מפסטיבל קאן, שמתעקש על בכורות עולמיות).
ההחלטה הזאת גורמת לכך שאפשר יהיה לראות כבר השבוע את שלושת הסרטים שהולכים להיות הבולטים בקטגוריית הסרט הבינלאומי באוסקר הקרוב: נציג קוריאה (״לעזוב יום אחד״, שהוזכר לעיל), נציג ברזיל (״הסוכן החשאי״) ונציג נורבגיה (״ערך סנטימנטלי״, שהיה סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים). הרשו לי להמר שאחד מהם גם יזכה. הנה כמה סרטים שכבר ראינו, לעשות לכם סדר מה כדאי לראות ומה כדאי פחות.
"חלומות"
השקעה סקנדינבית משתלמת
זו היתה שנה מוצלחת לקולנוע הנורבגי. ״ערך סנטימנטלי״ זכה בגרנד פרי בקאן ו״חלומות״ זכה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין. זהו הסרט השלישי בטרילוגיה שביים דאג יוהן האוגרוד. קדמו לו הסרטים ״מין אנושי״ (שכבר הופץ מסחרית בארץ) ו״אהבה״. ״חלומות״ הוא הטוב משלושת הסרטים הקאמריים ומלאי הדיבור האלה, ויש בו משהו שובה לב. הוא קצת כמו סרט של אריק רוהמר.
אחת האטרקציות בפסטיבל חיפה השנה היא העובדה ששלושת סרטי הטרילוגיה יוקרנו במהלכו. אין שום קשר עלילתי ביניהם, כך שהסדר לא חשוב וממילא ״חלומות״ הוא הטוב ביניהם (אל תתבלבלו עם ״חלומות״ של מישל פרנקו, שהוקרן בבכורה גם הוא בפסטיבל ברלין ומוצג כעת בבתי הקולנוע בארץ). את שלושת הסרטים ביים האוגארד ברצף והם הוקרנו בבכורה במהלך שנה אחת: הראשון בפסטיבל ברלין 2024, השני בפסטיבל ונציה והשלישי בפסטיבל ברלין 2025, שם גם זכה.
האוגרארד אינו במאי מפורסם במיוחד, ולכן במסיבת העיתונאים בפסטיבל ברלין העדפתי לשאול דווקא את המפיק איך הוא הצליח לשכנע את המשקיעים וקרנות הקולנוע הסקנדינביות להשקיע בבת אחת בשלושה סרטים. הוא ענה שדווקא ההצעה לממן בבת אחת שלושה סרטים שיופקו בבת אחת היא זו שהפכה את ההגשה שלהם לאטרקטיבית עבור המשקיעים. הם הציגו את הפרויקט שלהם כטרילוגיה בסגנון ״שלושה הצבעים״ של קישלובסקי, וההבנה הכלכלית שבהשקעה לא מאוד גדולה המשקיעים יקבלו שלושה סרטים במקום אחד - הפכה את הפרויקט הזה למאוד קל להפקה.
"בלו מון"
הרס עצמי בברודווי
זו היתה שנה אדירה לריצ׳רד לינקלייטר, ושנה אפילו יותר אדירה לאיתן הוק (ששיחק השנה בשני סרטים וסדרת טלוויזיה) - ו״בלו מון״ מפגיש אותם בפעם החמישית. לינקלייטר הציג בפסטיבל ברלין את ״בלו מון״, ושלושה חודשים אחר כך בפסטיבל קאן את ״הגל החדש״ (סרט עלילתי על ז׳אן לוק גודאר), שניהם סרטים על גיבורי תרבות של לינקלייטר.
״בלו מון״ מספר על הפרידה של צמד כותבי השירים רוג׳רס והארט, שחתומים על הלהיטים ״בלו מון״ ו״מיי פאני ולנטיין״. אבל הארט (איתן הוק) שוקע לאלכוהוליזם ומרה שחורה, וריצ׳רד רוג׳רס (אנדרו סקוט) נוטש אותו וחובר לאוסקר המרשטיין. כל העלילה נפרסת במסעדת סארדי׳ס בניו יורק ב-1943, בליל הבכורה של ״אוקלהומה״, שיתוף הפעולה הראשון של רוג׳רס והמרשטיין. הארט חומק מהפרמיירה כשהוא מבין ששותפו לשעבר הולך להיות כוכב ענק בשמי ברודוויי (רוג׳רס והמרשטיין יכתבו יחד בהמשך את ״צלילי המוזיקה״ ו״המלך ואני״), והוא אכול קנאה ומתחיל להשתכר לפני שכל המוזמנים יגיעו. זו הפקה כמעט תיאטרלית, ברובה כמעט הצגת יחיד של הוק, בסרט שעוסק בכישרון וגאונות, וההרס העצמי שמחריב הכל.
״מגדל הקרח״
מריון קוטיאר כמלכת השלג
גם את הסרט הזה ראיתי השנה בפסטיבל ברלין. הבמאית היא לוסיל האדזיאלילוביץ׳, אשתו של הבמאי גספר נואה, שגם מלוהק לתפקיד קטן בסרט. זו מעין אגדת ילדים שעוסקת באגדות ילדים. מריון קוטיאר היא שחקנית שמצלמת סרט על פי ״מלכת השלג״ של הנס כריסטיאן אנדרסון, ובאולפן הצילומים מסתתרת נערה שברחה מביתה בליל שלג קפוא, ועבורה השחקנית היא באמת מלכת השלג. ״מגדל הקרח״ הוא סרט מסתורי ויפה לעין, אבל אני התאכזבתי ממנו.
״עיר החול״
פיוט מבנגלדש
סרט ביכורים תוצרת בנגלדש שמגיע לחיפה הישר מפסטיבל קרלובי וארי. יש משהו בסרט הזה שמאוד הזכיר לי את סרטיו הטייוואניים של צאי מינג ליאנג, ואולי הוא נעשה בהשראתם. ״עיר החול״הוא מסע אירוני, עם מעט מאוד מלל, של שני אנשים שלא יודעים שיש ביניהם משהו משותף: שניהם גונבים חול מאתר בנייה. וגם החול הזה, שנחצב, נאסף ומשונע אל אתרי הבנייה, הוא אחד מגיבורי הסרט.
זה סרט לירי, פיוטי - בדיוק מסוג הסרטים שאני מחפש בפסטיבלי קולנוע: יצירות אמנות שדורשות סבלנות, מעוטות עלילה ונזיריות, שהמקום היחיד לראות אותם הוא בפסטיבלים, ואין סיכוי שהוא יזכה לחיים מסחריים אחר כך.
״אומהה״
מסע באמריקה
סרט מסע אמריקאי בכיכובו של ג׳ון מגארו (״5 בספטמבר״), על אב שמתאבל על מות אשתו ואורז את שני ילדיו והכלב ועוזב את הבית המעוקל ויוצא איתם לסע לכיוון אומהה, נבסקה. למה? נגלה בסוף. מצד אחד, ״אומהה״ הוא מסע לא מקורי במיוחד. מצד שני, הוא עדין ומצולם יפה. ומצד שלישי, הוא נורא נורא עצוב. האם זאת המלצה או אזהרה?
***
רטרוספקטיבות: פיטר וויר, ברטרן בלייה, קרלוס רייגדאס
אל תחמיצו את ההזדמנות לראות את ״פיקניק בצל ההר״ של פיטר וויר בעותק חדש על מסך גדול. אל תפספסו את המחווה לבמאי הצרפתי המטורלל ברטראן בלייה, שהלך השנה לעולמו. ואל תעיזו להפסיד את המחווה לשניים מסרטיו של הבמאי המקסיקני הנפלא קרלוס רייגדאס. ״יפן״ הוא סרטו הראשון, שצולם ב-16 מ״מ, והוא לא מתרחש ביפן. ״אור חרישי״ היפהפה הוא סרט מקסיקני דובר גרמנית שלא מתרחש בגרמניה אלא בקהילה דתית גרמנית במקסיקו והוא מחווה נהדרת של רייגדאס לקולנוע של טרוקובסקי וקרל תיאודור דרייר (זה בעצם מעין רימייק ל״אורדט״ של דרייר).
