סגור
מתוך הסרט אדי ואני פנאי
“אדי ואני". עבדו על הסרט אנימטורים, מוזיקאים ומתכנתים

אדי ואני: הפרויקט הישראלי היחיד בפסטיבל ונציה מלמד שפת סימנים דרך VR

מ־Meta וחברת הגיימינג יוניטי, כדי ליצור את "אדי ואני", אנימציה אינטראקטיבית בטכנולוגיית VR, הממחישה לילדים את חוויית החירשות. השבוע היא תהיה ההפקה הישראלית היחידה בפסטיבל הסרטים בוונציה

"אדי ואני", ההפקה הישראלית האחת והיחידה שמשתתפת בפסטיבל ונציה, שנפתח היום, עוסקת בילד חירש שאנשים שומעים צריכים ללמוד חמש מילים בשפת הסימנים כדי לתקשר איתו. המילים הן "חברים", "לנסות", "להסתכל", "להירגע" ו"לעזור". בריאיון עם יוצרת הפרויקט מאיה שקל, היא מסמנת לי אותם בידיה.
"אדי ואני" אומנם משתתף בפסטיבל הקולנוע היוקרתי, אבל הוא חוויית VR אינטראקטיבית, והוא משתתף בתוכנית בפסטיבל המיועדת לסרטים מסוגו. "זאת התחרות הכי גדולה ויוקרתית לתחום המאוד נישתי שאני עוסקת בו", אומרת שקל. היא בוגרת המחלקה למדיה דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב, המתמחה במציאות מדומה, רבודה ומעורבת. בפרויקט הסיום שלה תכננה אפליקציה של מציאות רבודה "גן חיות וירטואלי" ויצרה שיחזור וירטואלי של גן החיות הישן של תל אביב. הפרויקט אומץ על ידי עיריית תל אביב והפך את המקום שבו היה גן החיות לאתר תיירות. אחרי הלימודים שקל (32) פתחה את סטודיו מוש Moosh, המשלב סטוריטלינג עם טכנולוגיה, במטרה לייצר אימפקט חברתי. במסגרתו יצרה את הפרויקט הנוכחי המשלב חוויה אימרסיבית ומציאות מדומה. אימרסיב מתייחס לחוויה המקיפה את כל החושים, שבה האדם מרגיש כאילו הוא נמצא באמת בתוך סביבה מסוימת, לרוב מלאכותית. בסרט שלה האפקט הזה מושג באמצעות משקפי VR.
1 צפייה בגלריה
מאיה שקל עם משקפי ה VR פנאי
מאיה שקל עם משקפי ה VR פנאי
מאיה שקל עם משקפי ה־VR. “לטכנולוגיה הזאת יש המון כוח"
(צילום: יובל חן)
"'אדי ואני' הוא חוויה של 25 דקות שבהן מרכיבים משקפי VR ומלווים את רון, ילד חירש, המפחד מטיול הקמפינג הראשון שלו. כדי להתמודד עם הפחד אמא שלו המציאה לו סיפור על מפלצת חביבה שתשמור עליו בטיול. למפלצת קוראים אדי. רון הולך לישון ומתעורר בתוך יער, שזה הסיוט שלו, והוא פוגש שם את אדי בפעם הראשונה. אדי זה אנחנו. כל מי שמרכיב את המשקפיים נהפך למפלצת החביבה. מהר מאוד אנחנו מבינים שאין ביכולתנו לתקשר עם רון כי הוא חירש ואנחנו לא יודעים את שפת הסימנים. אנחנו לומדים את חמש המילים 'חברים', 'לנסות', 'להסתכל', 'להירגע' ו'לעזור' בעזרת טכנולוגיית 'מעקב ידיים' שמחקה את תנועות הידיים של משתמש ה־VR. אנחנו משתמשים במילים כדי לעזור לרון להתגבר על הפחד. במקביל, גם אנחנו מתגברים על איזשהו פחד. בסוף ההרפתקה ביער שבתוך החלום של רון, הוא מוכן לטיול קמפינג שלו ואנחנו הרווחנו חבר ושפה חדשה.
"ההשראה לפרויקט נולדה לפני כארבע שנים, מהאחיינית שלי שהיא היום בת 12, והיא חירשת. הוא התפתח גם מתוך הרצון לעסוק באתגרים רחבים יותר של ניכור ופערים תרבותיים וחברתיים. עבדנו עם עמותות כמו 'שמע' ו'בית מיחא', כדי לוודא שהחוויה תהיה אותנטית, רגישה ונכונה לקהל היעד".
עלות הפרויקט עמדה על 650 אלף יורו. "זה הכסף שהצלחנו לגייס, סכום שעד לא מזמן היה דמיוני מבחינתי". הפרויקט הוא קו־פרודוקציה ישראלית־גרמנית־צרפתית, ונתמך על ידי שותפים מובילים בארץ ובעולם, בהם חברת Meta, מנוע המשחקים יוניטי, קרנות הקולנוע הישראליות מקור וגשר ועוד. "יש לנו חברת הפצה בפריז. יחד איתה אנחנו בונים תוכנית שמופנית למוזיאונים של ילדים בעולם ולבתי ספר. באירופה בפעם הראשונה נחשפתי לחברות שעוסקות בתחום, ולהבנה שהתעשייה הזאת היא רווחית ומקצועית. בישראל באופן כללי קשה ליצור קולנוע, על אחת כמה וכמה בתחום הנישתי שלנו. אני כל הזמן מנסה לעודד ולשכנע שיש בטכנולוגיה הזאת שלנו המון כוח. לימדתי באוניברסיטת רייכמן. שם עבדנו על פרויקטים בתחום בריאות הנפש. זה התחיל עוד לפני 7 באוקטובר אבל אחריו הוא התפתח הרבה יותר. בעזרת מציאות מדומה - אוואטר המופעל על ידי AI - אנחנו מסייעים למטפלים לעזור לאנשים שעברו אירוע טראומטי".
עד כמה AI משתלבת או משתלטת על התחום שלך?
"לדעתי היא רק תלך ותקל. כיום שלוש שניות אנימציה הן יום עבודה, בעזרת ה־AI העבודה תתייעל. עד עכשיו עבדנו בצורה מאוד ידנית, עם אנימטורים נחשבים, כדי שיעבירו היטב את הסיפור. על זה נקפיד גם בעתיד".
שקל עובדת על הפרויקט כבר מאז אפריל 2023. בצוות גם המפיק יובל קלע והתסריטאי וניתאי דגן. "זאת עבודה סופר־סיזיפית עם אנימטורים, מוזיקאים ומתכנתים מכל העולם. כולם עבדו במקביל, כולל בשנתיים הקשות שהמדינה הזאת ידעה". בשלבי הפיתוח הפרויקט זכה בפרס ראשון בפיצ'ינג בפסטיבל ניו אימג'ס בפריז, והשתתף ביריד בפסטיבל הקולנוע בטרייבקה, מה שפתח בפניהם דלתות ועזר להם ליצור קשרים בהמשך. "נוצר קשר אישי עם האנשים בתחום, לא רק דרך מיילים. תיווכנו גם לפני המלחמה את השקפת העולם שלנו, ואיך שאנחנו רואים את האמנות והתרבות מעל הכל. הכירו אותנו ממש טוב, וזה הוכיח את עצמו".
"הפרויקט עוסק בחירשות אבל ככל שהתקדמנו, הבנו שהוא משמעותי לשומעים כדי שילמדו לשהות עם מישהו שהוא אחר ושונה ויתגברו על הפחד מזה. מאוד לא רצינו להיות אלה שאומרים 'חשפנו אתכם לחוויה של להיות חירש ל־25 דקות, אז עכשיו אתם יודעים מה זה להיות חירש'. אני מקווה שהפרויקט ישמש השראה והתחלה לכל מיני מפגשים בין אחרים.
"ישראל היא במצב הכי מקוטב שאי פעם היתה בו. פרויקט כזה שמציע מפגש עם מישהו שונה, יכול להיות דרך להשליך על כל מיני מפגשים עם אנשים שונים מאיתנו. ילדים נמשכים לטכנולוגיות חדשות, בטח יותר מסדנאות דידקטיות ומצגות מיושנות של משרד החינוך. אני רוצה ליצור אצל ילדים את החוויה וההבנה שאפשר לראות אנשים אחרת, שיש אנשים שונים".
אתם הפרויקט הישראלי היחיד שמשתתף בתחרות ועוד כזה שמדבר על ראיית האחר. האם אתם מתכוננים להבעת מחאה מצד הקהל?
"הכל יכול לקרות שם בוונציה, אני מכינה את עצמי. אם יתעוררו שאלות אגיד למוחים שאם יש להם קושי להגיד 'תחזירו את החטופים ותעצרו את המלחמה' באותה הנשימה, אז מבחינתי הם מתכחשים למצב, כמו שישראלים רבים מתכחשים לרעב ולסבל בעזה. אי אפשר להתכחש לאחד מהם. אני בעד הסכם לסיום המלחמה ועסקה לשחרור החטופים, ואני לא הממשלה שלי".