המפגש בין צברי לבנאי הוא ביקוע לב אטומי - הסדרה התיעודית החדשה של yes
12 שנה תיעד דורון צברי את אביתר בנאי, והתקשה לשחרר. התוצאה היא הסדרה התיעודית המטלטלת "סיכוי להינצל", שעולה מחר ב־yes. יאיר רוה צפה וגילה ז’אנר תיעודי חדש, שבו המצלם והמצולם הפכו לישות אחת
כשאני הולך לסרט תיעודי, בחצי מהפעמים זה כי אני רוצה לראות את סיפורו של מושא התיעוד. בחצי השני, זה כי אני רוצה לראות את סרטו החדש של המתעד. במקרה של הסדרה ״סיכוי להינצל״, המשודרת ב-yes דוקו ובפרטנר TV, קורה דבר נדיר: אני גם רוצה לראות יצירה תיעודית על אביתר בנאי, ואני רוצה לראות את סרטו החדש של דורון צברי, אחד מבכירי הבמאים התיעודיים בישראל ("בית שאן: סרט מלחמה", "מגש הכסף") שעושה לטעמי מעט מדי סרטים.
סרט של צברי על בנאי נשמע לי כמו מפגש פסגה של שני אנשים שאני רואה את הלב שלהם מבעד ליצירתם. המפגש ביניהם, עוד לפני שראיתי פריים, מבטיח ביקוע לב אטומי. הסדרה התיעודית הזאת היא סיפור חייהם של בנאי וצברי מרגע שנפגשו. היא הסיפור על איך האחד שינה את השני. לקח לצברי 12 שנה לצלם ולערוך את ארבעת פרקי הסדרה, ולמראה התוצאה הסופית, הסיבה ברורה: צברי לא רצה להיפרד מבנאי.
בתחילת 2022 הזמין אותי צברי לראות גרסה ראשונית לפרק הראשון לסדרה שלו. אני חושב שצברי הזמין אותי לא כי אני מעריץ גדול של אביתר, אלא כי אני מזדהה עמוקות עם המסע הרוחני-אמוני-ברסלבי שהוא עבר. מסע שסיקרן אותי לראות האם דבק משהו ממנו גם אצל הבמאי שמלווה אותו כל כך הרבה זמן. לא היה לי הרבה מה להעיר מול הטיוטה שראיתי, מלבד העובדה שרציתי לראות את ההמשך.
שנתיים אחר כך עוד המשכתי לראות באינסטגרם של צברי שהוא מצלם עוד ועוד חומרים של אביתר ותהיתי: האם לפרויקט הזה אי פעם יהיה סוף? 293 ימי צילום היו לסדרה, שנפרשו על פני עשר שנים, 2014–2024. אני מהמר שהיו לפחות כפליים מזה משמרות עריכה (העורכת טלי הלטר שנקר היתה צריכה להיות רוכבת הרודיאו האמיצה שצריכה להשתלט על סוס הפרא הזה). זו לא סדרה, זו מפלצת.
למראה הפרק הראשון שהוקרן השבוע בבכורה, התוצאה לא רק מרגשת ומצמררת, היא גם בלתי נשכחת. כמו מזון, היא הופכת לחלק מתאי הגוף של צופיה. נראה שצברי המציא משהו חדש לחלוטין. פורמט תיעודי שבו המתעד והמתועד מותכים לישות אחת, עד שכבר לא ברור מי המצלם ומי המצולם, ומי מביים את מי.
זה כמו סרט מסע, אבל זה מסע בזמן, לא רק 11 שנים אחורה, מאות שנים, מסע לשורשי הנשמה היהודית והמוזיקה שגורמת לה להמריא לשמיים. היוצר היחיד שאני מכיר שהצליח ליצור יצירות תיעודיות כה אינטנסיביות, אובססיביות ומקיפות הוא מרטין סקורסזה, שעשה את זה פעמיים עם בוב דילן ופעם אחת עם ג׳ורג׳ הריסון. ״סיכוי להינצל״ נמצאת בליגה הזאת.
״ב־2013 הייתי בהופעה של אביתר באמפי שוני, ובאיזשהו שלב החלטתי לרדת ולהתקרב לבמה״, סיפר צברי השבוע לקהל בהקרנת הבכורה של הפרק הראשון. ״אביתר קלט אותי עומד ליד הבמה והמבטים שלנו נפגשו, והוא חייך אלי. משהו בחיוך הזה גרם לי לצאת מההופעה, ללכת לשירותים ולבכות שם בערך 20 דקות״. זה הרגע, המבט, הניצוץ, שגרם לצברי להרים למחרת טלפון למנהלת של בנאי אז, אוסי שילוח, והוביל שנה אחר כך ליציאתם לצילומים משותפים לקראת סרט שהפך לסדרה שהפכה למרתון. את הרגע הזה מכיר כל מי ששמע את שיריו של בנאי, גם בלי לפגוש את עיניו.
בעוד כולם התלהבו מהאח הצעיר של מאיר בנאי כבר ב־1997 באלבום הבכורה שלו כשהיה בן 24, אצלי זה קרה רק ב־2009, עם האלבום שלו ״לילה כיום יאיר״, שבו תימלל למילים ולחן את המהלך האמוני שהוא עבר, וסיפר על האותיות שפרחו באוויר כשגר עדיין ברחוב דובנוב 17 בתל אביב, מטר ממני. האלבום המיס אותי. המוזיקה, המילים, חיבוטי האמונה, פסוקי תהילים, ההפקה של אמיר צורף, שנשמעה לי כמו דניאל לנואה בעברית, והעובדה שהאלבום הזה ליטרלית קרא לי בשמי, עשו לי את החיבור הזה.
בהתאמה למפגש הראשון של צברי עם בנאי, הסדרה נפתחת עם מה שקורה אחרי הופעה של בנאי בבארבי. עוד ועוד מעריצים מגיעים אליו מאחורי הקלעים, לא נותנים לו לתפוס את הנשימה, ומבקשים רגע של יחידות איתו. רובם מגיעים אליו בעיניים נוצצות ומוארות לספר על אירוע ניסי שקרה להם בעקבות האזנה לשיריו או הגעה להופעתו. השתפכות הנפש ממש.
צברי, בסצינה קצרה וקולעת, מגדיר מה זה קתרזיס ואיך זה נראה כשמישהו חווה את זה. זו פתיחה מופלאה - מצחיקה ומרגשת - כי היא קולטת בדיוק את המקום שבו המוזיקה פוגשת את הדת. אלה שבאים להיות קרוב לאמן הם בדיוק כמו המחכים לתור להיכנס לקבלת קהל לחדרו של אדמו״ר, להתנחם במבט עיניו ולבקש מזור לנשמה ולקוות שבאמצעו יתקיים חיבור למשהו נשגב, שבשפה עממית ייקרא אולי ״מיסטי״, בשפה דתית זו האלוהות. אביתר בנאי רודף אחר האלוהות הזו. וצברי רודף אחריו ולא יכול להפסיק. עכשיו נותר לנו לחכות לפרקים הנוספים כדי לראות אם הוא השיג אותה.
