סאונד של חו"ל, תוצרת בארי: אלבום הבכורה המרגש שמתאר את הישראליות
אלבום הבכורה היפה של יואב בריל מלא פופ אלקטרוני מלנכולי באנגלית, שמתאר חוויות מאוד ישראליות — של יוצא קיבוץ שאיבד את בית הוריו ב־7 באוקטובר: "אני צריך את האנגלית בשביל ההזרה, כדי לדבר על הנושא בשפה לא מולאמת"
אלבום הבכורה המרגש של יואב בריל נשמע הכי חו"ל. זהו אוסף של שירי פופ מלודיים בעיבוד אלקטרוני רקיד עם טקסטים נוגעים ומלנכוליים, שמושרים כולם באנגלית, מהדהדים הרכבים בריטיים כמו פט שופ בויז או הוט צ'יפ. אבל ישראל של המלחמה נוכחת בו לכל אורכו, כבר מהשיר הפותח, "בארי", על שם הקיבוץ שבו נולד וגדל בריל: "כל כך הרבה רגשות שאי אפשר לאיית, ואין עוד את מי להאשים", הוא כותב (בתרגום חופשי מאנגלית). "העצבות נשארת כפי שהיתה. היא תכה בך בראש בלי אזהרה".
בריל (44) הוא אמן רב־תחומי: הוא אנימטור שביים כמה סרטי אנימציה קצרים, ומתפרנס מעיצוב, עריכת וידיאו ואנימציה לסרטים (ובהם "האשה בלבן" ו"אסתר" שזכו בדוקאביב האחרון); הוא ביים את הסרט הדוקומנטרי "תוצרת חוץ" (2021), שעסק במתנדבים בקיבוצים שהגיעו מחו"ל; הוא ניגן קלידים בלהקה "The Secret Sea" בהובלת עמית ארז; וגם תקלט ועשה רמיקסים לאמני אינדי, ובהם נועה בביוף ו־J.Views.
באלבום הבכורה שלו "Reasons to be Fearful" ("סיבות להיות מפוחד") הוא כתב והפיק את כל השירים, אבל את מלאכת השירה (למעט שיר אחד שהוא שר בעצמו) הפקיד בידי אחרים, ובהם רותם בר־אור, נועה בביוף ורועי ריק.
בעטיפת האלבום מצולם אורגן נטוש על רקע הקיבוץ שלו. "השכונה בצילום נשרפה במלחמה, שנה אחרי שהעטיפה כבר היתה מוכנה", אומר בריל. ובמידה מסוימת זה גם סיפורו של האלבום - הוא נכתב ברובו לפני 7 באוקטובר, אבל בגלל הנסיבות נצבע בצבעי המלחמה. "יש בזה משהו נחמד ומעצבן בו־זמנית", אומר בריל. "אתה כותב טקסט על חוויה בהופעה או על החברים שלך, אבל בגלל שאתה יוצא בארי והשנה היא 2026, זה אוטומטית נקרא בתור הסבל, המצוקות או הבדידות של המלחמה".
אתה בחרת לשים את בארי על העטיפה ובשיר הפותח. יש כאן הצהרת כוונות.
"נכון. הרגשתי שכדי שבכלל אוכל להתחיל את האלבום, צריך קודם כל להעמיד את הדבר הכי יסודי בפרונט, לתת את הכבוד הכי גדול שאני יכול לתת למקום שלי, ואחרי שדיברנו עליו, אפשר לדבר על דברים אחרים. כל האלבום הזה נמצא בתזוזה לא תמיד נוחה בין 'אני' ל'אנחנו'. אבל זה גם קשור לשריטה הקיבוצניקית הידועה – לתהות אם אתה בכלל מורשה לדבר על 'אני'".
ואכן אי אפשר לדבר על בארי בלי לדבר קודם כל על 7 באוקטובר: במתקפה על בארי נרצחו 99 מחבריו ותושביו, בהם בן דודו של בריל, יונתן רפופורט, וכן נחטפו 30 מאנשיו. הוריו של בריל היו נצורים בממ"ד במשך 16 שעות עד שחולצו. "אפשר להגיד שפי הגיהינום נעצר ממש בחצר שלהם", אומר בריל. "כשהגענו לקיבוץ לאסוף דברים, אחרי שהסתיימה הלחימה, היה עוד ג'יפ עם מכונת ירייה על הדשא שעליו היינו עושים ארוחות צהרים. קיר אחד של הבית הלך לגמרי בקרבות שבין צה"ל למחבלים שהתבצרו אצלנו, אחרי שהוריי פונו".
חברי הקיבוץ ניהלו משמרות מחאה בכיכר מוזיאון תל אביב במשך חודשים רבים, עד שהוחזרו כל החטופים. על החוויה כתב בריל את אחד השירים המרגשים שבאלבום "In Circles": "עושים כמיטב יכולתנו לא ליפול, בזמן שאנחנו מסתחררים בלי שליטה", שרה ספיר רוזנבלט (בתרגום חופשי מאנגלית) על בריל ועל "חבריי שחולקים את אותו אסון".
"חבר'ה יוצאי בארי פתחו ביתן בכיכר, שעמד שם כל עוד היו חטופים בעזה", מספר בריל. "היינו נותנים שם משמרות, מתחלפים בכל שעתיים כדי שתמיד תהיה שם נוכחות, והייתי פוגש שם אנשים שלא ראיתי 20 שנה, או כאלה שלא הכרתי מעולם, כי הם עזבו שנים לפני. כולנו חלקנו את אותה חוויה מאוד־מאוד ספציפית, שאפשר לדבר עליה רק בינינו - אנשים אחרים שלא גרו בקיבוץ בזמן האסון, אבל גם החיים שלהם השתבשו וגם הם מרגישים שהבית שלהם נלקח. חברי הקיבוץ שפונו יחד יכלו לעבד את הכל במסגרת של קהילה, להיות מוקפים באנשים ששותפים למה שעברו. ואילו לנו, יוצאי בארי שלא היתה לנו איזו מערכת תמיכה - היה הביתן הזה".
כמי שגדל בבארי, הרגשת את האיום מעזה?
"הקסאמים הגיעו לבארי רק בשנות האלפיים, כשאני כבר הייתי בתל אביב ובירושלים. ובתודעה של ילד, כמו בתודעה של הרבה ישראלים, אתה מדחיק - יש איפשהו את הפלסטינים ויש אותנו, וגם אם גיאוגרפית זה סופר קרוב אליך, אתה יכול לשים אוזניות, לשמוע פט שופ בויז, ולחשוב שאתה חי תרבותית בכלל בלונדון".
אבל ההדחקה עובדת עד גבול מסוים. בסופו של דבר המצב הביטחוני בישראל חודר ליומיום, וזו אחת הסיבות שטקסטים שבריל כתב לפני 20 שנה, כשהיה חייל בגבול הצפון בתקופת האינתיפאדה השנייה, נשמעים כאילו נכתבו בשנה שעברה. וכשהוא מתאר בשיר "The Stations", שבשיחות עם אמו הם "מספרים בדיחות במקום שקרים" לא ברור מי משניהם מסתיר מידע מהשני – הבן החייל מאז או האם שהיתה נצורה בביתה ביום ההוא.
"האימה תמיד היתה נוכחת בארץ", אומר בריל. "לדבר על 7 באוקטובר בתור תחילת האימה זה כמעט אמנזי. הרי אנחנו חיים כבר 78 שנה באימה עם פיקים פה ושם. אני אישית הייתי עוד יותר בחרדה בשנה שקדמה לטבח, שהיתה מזעזעת חברתית בצל ההפיכה המשטרית. היתה אז תחושה שגם אם כל הסכמי השלום שבעולם יקרו בשנים הקרובות, זה לא ישנה את העובדה שהישראלים פשוט שונאים אחד את השני. ובחודשים הראשונים למלחמה לפחות היתה איזה מין איזושהי תחושת אחדות מדומיינת. מאז היא כמובן התפוגגה באותה המהירות שהאבק התפזר מעל בארי".
למה בחרת לכתוב אלבום כל כך מקומי באנגלית?
"זה מבטא את המורכבות. צריך את האנגלית בשביל ההזרה כדי לדבר על החוויות, התובנות והרושם שלך שלא בשפה מולאמת. קלישאתי לומר את זה, אבל באמת הייתי שמח שהאלבום הזה יהדהד בקרב כל מי שישמע אותו, גם אם הוא לא יכיר את סיפור הרקע שלו. כדי להתחבר ליצירה או להזדהות איתה אתה לא אמור להיות העתק מושלם של מי שיצר אותה. וכמו שזה בסדר שמישהו כותב שיר שמדבר על החוויה של להיות אבוד וביישן בתוך מועדון, ומישהו אחר מפרש אותו כשיר על חרדה פוסט 7 באוקטובר – זה בסדר שיהיה גם ההפך".
