מנהל עבודה מפוטר הופך לרוצח סדרתי בסרט החדש של פארק צ'ן־ווק
"אין ברירה אחרת", סאטירה שבמרכזה מנהל מפוטר שמחסל את מתחריו, חושף בפעם העשירית איזה במאי מבריק וגאוני הוא פארק צ'ן־ווק הקוריאני
הפגם הכי גדול של ״אין ברירה אחרת״ נובע מהעובדה שהסרט הקודם של אותו במאי, פארק צ׳ן־ווק, היה ״החלטה לעזוב״. זה היה אחד הסרטים האהובים עליי ל־2022, הייתי צופה בו שוב ושוב, מתענג על כל שוט ושוט, ומתפעל מהעובדה שהבמאי הקוריאני שמזוהה עם קולנוע אלים וקיצוני מאוד, ביים סרט כה עדין, לירי, רומנטי. וכן, גם אפל מאוד. ״החלטה לעזוב״ היה בעיניי סרט מושלם. עם זאת, ״אין ברירה אחרת״ הוא בהחלט סרט שחושף בפעם העשירית איזה במאי מבריק וגאוני הוא פארק צ׳ן־ווק. אין שוט בסרט הזה שלא מכיל בתוכו איזושהי הברקה ויזואלית כבירה. העלילה אלימה, אבל הבימוי של פארק ממזרי ושנון.
״אין ברירה אחרת״ הוא סרטו העשירי של פארק, במאי שנכנס לחיינו עם תחילת המילניום, והוכיח שהוא וירטואוז של קולנוע כבר מסרטו הראשון ומאז הוא רק הולך ומשתכלל. פארק היה הנציג הבכיר הראשון של הגל החדש הקוריאני, ומי שבזכות טרילוגיית הנקמה שלו (שכללה את ״שבעה צעדים״) הפך את הקולנוע הקוריאני לנערץ בעולם כולו. לימים תיפתח תחרות בינו ובין המתחרה הגדול שלו, בונג ג׳ון הו, שיהפוך לזוכה האוסקר הקוריאני הראשון על בימוי ״פרזיטים״. כשרואים את ״אין ברירה אחרת״ צריך לזכור את התחרות הזאת, בעיקר כי מרגע שמודעים לה קשה שלא לדמיין שזו אולי ההשראה לסרט. זה סרט על אדם שהתחרות מעבירה אותו על דעתו, ובמקום להצטיין, מחליט פשוט לחסל את מתחריו בזה אחר זה.
״אין ברירה אחרת״ הוא קומדיה שחורה, אבל ממש שחורה, מהסוג שהאחים כהן עשויים לראות ולהגיד ״וואו, זה מקאברי אפילו יותר מאיתנו״, על מנהל עבודה במפעל לייצור נייר שמפוטר מעבודתו. כשהוא מחליט לנסות להתקבל לעבודה במפעל מתחרה, הוא הוגה רעיון מפלצתי: הוא יאתר את מנהלי העבודה הטובים ביותר לייצור נייר בקוריאה, אלה שעשויים להיות מתחרים פוטנציאליים שלו על מקום העבודה, יחסל אותם ובכך יבטיח שהוא זה שיתקבל לעבודה. זה מזכיר קצת את עלילת ״דם כחול״, קומדיה בריטית שחורה מ־1949 עם אלק גינס, על איש אצולה שמחסל את קרובי משפחתו שעומדים בינו ובין התואר דוכס וההון המשפחתי.
העובדה שפארק לקח את הרעיון הזה והעביר אותו מעולם האצולה לעולם הפרולטריון היא כבר אמירה משמעותית - מעולם הפריבילגיה לעולמם של אלה שצריכים להיאבק כדי לשרוד כלכלית. זו סאטירה על כלכלה, קריירה ובורגנות, ועל החוט הדק שעובר בין חיים של נוחות כלכלית ובין חיי עוני, חוט שיהיו כאלה שלא יהססו להשתמש בו כדי לחנוק את אלה שיעמדו בדרכם. גיבור ״אין ברירה אחרת״ יגלה שקל לרצות במותו של אדם, אבל שרצח זו עבודה קשה מאוד.
האימה האמיתית שהסרט נוגע בה היא שבמרחק החלטה אחת של דירקטוריון תאגידי - במקרה הזה תאגיד אמריקאי שקונה את מפעל הנייר - מצבה הכלכלי של משפחה מידרדר לכדי מצוקה. הרעיון הכלכלי בבסיס הסרט, מאבק בין מעמדות, והיכולת לרצוח כדי להתקדם בסולם החברתי הופכים את ״אין ברירה אחרת״ לסרט שמזכיר במסריו (אבל לא בסגנונו) את ״פרזיטים״, בדו־קרב המתמשך בין שני הבמאים האלה.































