ראש מעל המים: "חמדה" מספק הרמוניה גדולה עם הצופים
ראש מעל המים: "חמדה" מספק הרמוניה גדולה עם הצופים
בסרטו החדש מחבר שמי זרחין שתי דמויות, שמגלמים השחקנים הנהדרים אסי לוי וששון גבאי, וכל מה שהצופים רוצים זה להמשיך לשהות במחיצתם. הסיפור היפה שלהם מתחיל בדיוק במקום שבו רוב הסרטים בעולם נגמרים
הסרטים של שמי זרחין טעימים לחיכי והמוטיבים החוזרים השזורים בהם מענגים את המבקר שבי לזהות אותם, לשרשר אותם מסרט לסרט ולנסות להבין את משמעותם והתפתחותם.
אחרי שמונה סרטים, החל מ"לילסדה" ב־1995, אני יכול לחלק את הפילמוגרפיה של זרחין באופן גס למדי לשני חלקים: בחלק אחד - שבו אפשר לקבץ את "מסוכנת" (שעליו זכה בפרס אופיר לבימוי) ואת "השתיקה" - מצויים הסרטים שהצד הקולנועי הפורמליסטי שבהם הוא הבולט. הוא זה שגרם למבקר הקולנוע שבי להתענג, לפענח ציטוטים ולחפש השפעות. אך הקהל, לעומת זאת, לא רץ אליהם. החלק השני - שבו מאוגדים "אביבה אהובתי" (שוב, פרס אופיר, הפעם לבימוי, תסריט וסרט) ו"חמדה", סרטו החדש, שמפגיש שוב בנופי הגליל העליון את אסי לוי וששון גבאי - הוא זה שהקהל של זרחין אוהב. אני מתבונן בהם בהשתאות, צופה בהם באדיקות ומנסה להבין איך זרחין כותב ומביים דמויות כאלה, שמפיצות כזו אהבה, ומתנהגות בתלאות חייהן באופן שגורם לצופים לחוש כלפיהן אמפתיה עצומה. (גילוי נאות: יונייטד קינג שהפיקה את הסרט הפיקה גם את סרטי "מילים להחלפה").
החיים של גיבורי "חמדה" קשים, אבל בתוך רגעי המשבר הם מוצאים בחייהם חסד תמידי, שאותו הם ילוו במשפט שנון, משפטי מפתח חוזרים וחרוזים שהם כמו מילות נחמה קבועות כשפה פרטית בין בני הזוג: איזה ציטוט מאלתרמן או מקהלת, שגורם לצופים לראות את ההומור שבכאב שלהם ואת העוצמה שבחולשותיהם.
אפי וששי הם גיבורי "חמדה" היא בת 51, הוא בן 73, אבל כבר 20 שנה שהם זוג במושב בגליל העליון. הם מתרוצצים בכבישי הצפון, מג'נגלים שלוש עבודות כל אחד. ששי, איש צבא בדימוס, תמיד בא בזמן, אפי תמיד מאחרת. יש המון מים בסרט הזה: אפי מטפלת בהידרותרפיה, שרויה במים שעות בכל יום. ששי נוהג במשאית השואבת אליה בקבוקי מים ריקים למיחזור. זה דצמבר בצפון, וכל הזמן גשום. מים מלמטה, מים מלמעלה, בסיפור של זוג שבאופן הכי ברור מנסה לשמור ראש מעל המים, לא לטבוע במצוקות הכלכליות שהשאיר להם בנם (רועי אסף), שברח לחו"ל מפחד מנושיו, ושסובל מהתמכרות להימורים שרק מעמיקה את בור החובות שלו.
הסרט מתחיל כשלחיי שניהם נכנסות שתי דמויות של גברים צעירים. אנשים שהיו בחייהם ויצאו ועכשיו הם חוזרים; ואיתם חוזרים משברים ודילמות שנדמה היה שאולי כבר נפתרו.
במפגש עם קהל שהנחיתי עם זרחין השבוע בסינמטק תל אביב, לרגל פתיחת הרטרוספקטיבה של סרטיו, הוא תיאר את נקודת המוצא של הסרט בתור "הסוף הטוב של כל סרט אחר: ששי ואפי מרוצים ביחד, אפילו שמחים, יש ביניהם אהבה עצומה". אלא שאז, אומר זרחין, "התפקיד שלי כתסריטאי הוא להיות קצת האיש הרע, להכניס לחייהם משברים ולראות האם האהבה שלהם אכן מספיק גדולה כדי לשרוד אותם". "מרוב אהבה", שירם של יוסי בנאי ומתי כספי, הופך להיות בעיניי להמנון הסרט, כי "חמדה" הוא סרט על אהבה רבה.
כשצפיתי ב"חמדה" בפעם הראשונה באתי אליו כי זה סרט של זרחין, שאת רוב סרטיו אני אוהב (ומכיוון שיש עכשיו רטרוספקטיבה שלו, אני ממליץ לכם לצפות ב"העולם מצחיק" שלדעתי הוא הווירטואוזי ביותר שלו, ואולי הדוגמה הטובה ביותר לסגנון הכתיבה שמחבר בין הבדיחות של הגשש החיוור ובין סרטן, יתמות ומוות בתאונת דרכים, באופן כזה שקשה להחליט מתי לצחוק ומתי לבכות).
לצפייה השנייה הגעתי כי התגעגעתי לזוג הזה, לששי ואפי, ובעיקר לאופן שבו לוי וגבאי מגלמים אותם, ואת התקריבים ספוגי החיבה (והחמדה) שממוסגרים על ידי מצלמתו של איציק פורטל (שצילם גם את "אביבה אהובתי" ואת "הכוכבים של שלומי"). רציתי לשהות במחיצתם שעתיים נוספות, לראות את הדינמיקה ביניהם: כשהוא חלש היא חזקה, כשהיא נשברת הוא מתעורר כמו חיית טרף.
יש שתי סצנות בתחילת הסרט שכישפו אותי. הראשונה, היא זאת שפותחת את הסרט. ששי ואפי יושבים במכונית, מחכים להיכנס למשרדו של האורולוג שמטפל בששי. אפי מוציאה פיתה חצי אכולה, ששי מעקם את האף ("חביתה מהבוקר"), ואז מיד מבקש ביס. היא מסרבת, ואז בחיוך מושיטה לו. וככה הם חולקים, לפני הכניסה לרופא, חביתה מהבוקר, וכל הכימיה שבין הדמויות ובין השחקנים פורצת החוצה ושוטפת את הצופים בלי שעברה דקה מתחילת הסרט.
הסצנה השנייה מגיעה כמה דקות אחר כך: ששי ואפי מתארגנים ליציאה מהבית בבוקר לרצף המשרות שלהם. וכאן זרחין מביים את שגרת היומיום שלהם כמעט כמו קטע מחול זוגי, כוריאוגרפיה של מצלמה ושחקנים בין חדרי הבית, כשהשניים כבר מסונכרנים לחלוטין ביניהם, כל אחד מתואם לצרכים ולתנועות של בן או בת הזוג. לוי - השחקנית הישראלית שהכי מרגשת אותי בקולנוע - מגלמת את אפי עם עוצמה, כדמות חזקה ונוכחת, שלא מוכנה לספוג בולשיט מאף אחד. גבאי מגלם את ששי הפגיע, במשבר של גיל, בריאות והורות. הם נעים ומתרוצצים, מנסים לשרוד את המצב, אבל בתוך כל המשברים, יש אופטימיות ויש סולידריות, כי בין שניהם - ובין הסרט וצופיו - שרויה הרמוניה גדולה.
