"מסעירה, מלאת תשוקה לחיים ולגברים, מורדת, כוכבת": הפנים המפתיעות של נעמי שמר
בסרט הדוקו החדש "נעמי שמר, בין דשא לאבן" בכאן 11 חושפים היוצרים, שי להב ורון עומר, את הפנים המורכבות והמפתיעות של המשוררת הלאומית, מהדיאטות והדיכאונות ועד הנידוי הפוליטי
"סיכום אחרי שנים”, כתבה נעמי שמר בפתק שנמצא בין יומניה ומשולב בסרט החדש על חייה. "פשוט בושה לראות באיזה שטויות עסקתי כל החיים, וכמה דיאטות ניסיתי - ללא תוצאות!". ואכן, הנושא הפרוזאי הזה עולה ב"נעמי שמר, בין דשא לאבן", שישודר בשני חלקים בכאן 11 מחר ומחרתיים, והוקרן בפסטיבל הסרטים בחיפה. לצד הדיאטות, נחשפים בו פרטים רבים ומפתיעים על חייה הגדושים, הסוערים והיצירתיים של מי שחתומה על נכסי צאן ברזל כמו "לו יהי", "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ו"ירושלים של זהב" - השיר שרומם אותה, אך גם ייסר אותה בסוף ימיה. הפתק, כמו הסרט כולו, מציג פנים פחות מוכרות של שמר: אנושיות ויומיומיות, עם הומור ומודעות עצמית. "הרבה שנים רציתי לעשות סרט על נעמי", מספר שי להב, שיצר את הסרט יחד עם רון עומר. "תסכל אותי הפער בין התדמית הציבורית שלה - הדודה עם השמלות הענקיות שמנגנת על הפסנתר ושרה 'ירושלים של זהב' - לבין מי שהיא היתה באמת. לקח לא מעט שנים עד שזה התרומם. אחרי שהצלחתי לשכנע את רון, הוא התאהב בה והכל זרם. ידעתי שהיא לא מה שרובנו חושבים, ועדיין התחקיר הציף דברים שהפתיעו גם אותי".
"אגרנית של טקסטים"
יוצרי הסרט הם שי להב (57), דוקומנטריסט, תסריטאי ומבקר מוזיקה, ורון עומר (53), במאי ועורך וזוכה שני פרסי אופיר — על עריכת "בית לחם" ועל "גשם בעיניים", סרטו על אמו, דבורה עומר. הם שיתפו פעולה בעבר בפרויקטים דוקומנטריים שעסקו במוזיקה ישראלית, בהם "מהכרם עד קיסריה" (2015) ו"ימי הפיק" (2023).
"לשנינו יש תשוקה לחומרים ארכיוניים מתקופות שעושות לנו דגדוג נוסטלגי נעים", אומר עומר. "ובנבירה בחומרים האלה מצאנו אשה מסעירה, מלאת תשוקה לחיים ולגברים, מורדת, לעומתית, כוכבת - כל מה שהופך דמות למרתקת. כשיצאנו לדרך, החלטנו לא להיכנס לסיפור החלוצי של קיבוץ כנרת והרקע של אמא שלה מווילנה, ולא להביא מומחים או אקדמאים. רצינו רק אנשים שהכירו אותה אינטימית: החברות הקרובות רבקה מיכאלי ודליה גוטמן, הבמאי צדי צרפתי שעבד איתה הרבה, וכמובן שני ילדיה, ללי שמר ואריאל הורוביץ".
למה היה לכם חשוב להתמקד בזווית שלה כאם?
עומר: "אחת הדרכים הטובות לבחון אדם מעבר לתדמית הציבורית היא לבדוק איזה הורה הוא היה. מעניין להציב את הפער בין ההערצה ליצירה לבין החולשות והפגמים של בשר ודם".
להב: "סרטו של רון על אמו, 'גשם בעיניים', גרם לו להכיר היטב את הדינמיקה הזו. שני הילדים של נעמי הם העדים הכי מהימנים למי שהיא היתה, במיוחד ללי שהיתה שם לצידה לאורך כל הדרך. הם גם מייצגים שתי פנים שונות שלה: אריאל דומה לה באימפולסיביות ובדעות הפוליטיות, וללי היא זו שהצטרפה אליה כילדה כשנסעה לנסות את מזלה בארצות הברית ובצרפת".
1 צפייה בגלריה
להב (מימין) ועומר. “הפער בין ההערצה ליצירה לבין החולשות של בשר ודם הוא המעניין"
(צילום: נמרוד גליקמן)
בסרט משובצים מכתבים, יומנים ורישומים, לצד ראיונות, ארכיונים נדירים וביצועים מוזיקליים של שמר שהלכה לעולמה ב־2004. "למזלנו היא היתה אגרנית של טקסטים", אומר להב, "המשפחה תרמה את רוב העיזבון לספרייה הלאומית, ואישרה לנו להשתמש בעשרות יומנים אישיים שנשמרו אצלה. אלה לא היו יומני 'יומני היקר', אלא מחברות, יותר ספרים עם כריכה יפה, שבהן רשמה הכל: סקיצות מוקדמות לשירים, מתכונים, דיאטות, רשימות מוזמנים לבר המצווה של אריאל, ופתקים לבעלה - 'זה יקר מדי, אתה לא נורמלי'. הכל נכתב ללא היררכיה. הדפדוף בהם היה חוויה מרגשת שאיפשרה להיכנס לחיים שלה כמעט ללא מחיצות".
זה לא עורר אי־נוחות?
להב: "לא היו שם וידויים מביכים".
עומר: "ללי ואריאל גם ציינו שהיא השמידה בעצמה מה שרצתה להעלים, יש עמודים גזורים ביומנים. מנגד, אהבתי מאוד למצוא שיר אהבה ותשוקה שהיא כתבה לשחקני מכבי תל אביב בכדורסל - זה היה כל כך מתוק".
להב: "היה מרתק ללמוד על מצבי הרוח שלה, הדיכאונות, היחס לגברים והאימהות המוקדמת. זה מכמיר לב: מצד אחד רצון להיות אמא טובה, ומצד שני תשוקה לטרוף את העולם".
על אישיותה היצרית אפשר היה ללמוד גם בהצגה "סימני דרך" של הבימה על חייה. אך הסרט מציג ניגודים נוספים באישיותה. חלקו הראשון מציג תזה שלפיה נעמי שמר פעלה מתוך דחף מתמיד להוכיח משהו לאמה, שזלזלה בפזמונים "הפשוטים" שכתבה ורצתה שתהיה מוזיקאית קלאסית. חלקו השני עוסק בעמדותיה הפוליטיות הימניות, שהובילו לכך שספגה נידוי וביקורת, ומה שנקרא היום קינסול.
"היה מרתק ללמוד על מצבי הרוח שלה, היחס לגברים והאימהות. זה מכמיר לב: מצד אחד רצון להיות אמא טובה, ומצד שני תשוקה לטרוף את העולם"
עומר: "השליש הראשון של הסרט בנוי על המתח מול האם של נעמי, שמתרצה רק לאחר ההצלחה של 'ירושלים של זהב'. אז היא מבינה שבתה נתפסת כסוג של שליחת ציבור והמוזיקה שלה היא תרופה לאומית - תהליך שהגיע לשיאו ב'לו יהי' במלחמת יום הכיפורים".
להב: "אבל גם פה יש דואליות: היא גם שליחת ציבור כפי שיועד לה מגיל צעיר בקיבוץ, וגם מורדת ואינדיבידואליסטית. היא אהבה את הטייטל 'המשוררת הלאומית', אך בו־זמנית גם בעטה בו".
או כפי ששמר עצמה מצוטטת בסרט: "יכולתי גם לכתוב ספרות פורנוגרפית. ברצינות אני חושבת שהשטויות עושות את החיים".
חלק מהבעיטה בממסד היו השקפותיה הימניות, בתוך מילייה שהיה מזוהה ברובו עם השמאל. הן נבעו מדעותיה מהבית ומתפיסות עולם משותפות עם בעלה השני, מרדכי הורוביץ. בשלב מסוים היא שילמה על כך מחיר: במועדון "צוותא", למשל, נאמר לבנה שאף על פי שהיא ממלאת אולמות, לא יזמינו אותה יותר להופיע בשל עמדותיה. להב: "היא חשה קורבן של רדיפה, והיו לכך אישושים, אך היו גם הוכחות להפך. היא יצאה מהארון הפוליטי ב־1975 והמשיכה להיות הכי מושמעת בארץ, ואף זכתה בפרס ישראל ב־1983. החיים מורכבים".
"משקפיים ורודים כשליחות"
הסרט מראה כי העימות של שמר עם הממסד והצטרפותה למחנה הימין ותמיכתה בהתיישבות הפכו את הביקורת שהטיחו בה משוררים כמו נתן זך לפוליטית ואישית. חוקר הספרות פרופ' דן מירון טען בשעתו כי היא "מזייפת מציאות ובכך גורמת נזק לכולנו".
"היא חשה קורבן של רדיפה, והיו לכך אישושים, אך היו גם הוכחות להפך. היא יצאה מהארון הפוליטי ב־1975 והמשיכה להיות הכי מושמעת בארץ, ואף זכתה בפרס ישראל. החיים מורכבים"
"ייפוי המציאות שעשתה במודע הפך פתאום לגנאי", מסביר להב. ועומר מוסיף: "בתחילה היא בחרה להרכיב משקפיים ורודים כדי להעניק תמונת מציאות שניתן לסבול, וראתה בכך שליחות. בשנות ה־80, עם מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה, החברה הישראלית החלה לבקר את עצמה, והקול שלה נתפס פחות נחוץ. אנשים רצו להסיר את המשקפיים הוורודים ולהביט במציאות בצלילות".
בסוף חייה, המשקפיים הללו הוסטו גם בבחינה העצמית שלה, כשהודתה שהלחן של "ירושלים של זהב" הושפע משיר עם באסקי. "כל החיים היא הכחישה את הדמיון לשיר הבאסקי", מסכם להב. "והנה, על ערש דווי, ביקשה לכתוב מכתב התנצלות שבו כמעט הודתה ברצח ארלוזורוב. כשם שסירבה להקשיב לשיר הבאסקי במשך שנים, כך יצאה בווידוי מוגזם בסוף ימיה. הרי כשמזקקים את הדברים, אף אחד לא יכול לחשוב ש'ירושלים של זהב' אינו שיר של נעמי שמר. הסיפור הזה מעיד על נפשה הטוטאלית והקיצונית ועל הסיבה שהיה מעניין כל כך לעשות את הסרט עליה".
