"השואה ליוותה אותי כל חיי והאמנות הצילה אותי"
מייסדת להקת תיאטרון מחול ירושלים תמרה מיאלניק מספרת למה היא "דור וחצי לשואה" ולא דור שני, כיצד הריקוד עזר לה להפסיק עם תודעת הקורבן ועל החיבור ליאנוש קורצ'אק, בהשראתו יצרה מופע שיחזור החודש לבמה
לפני כמעט עשור יצרה הכוריאוגרפית תמרה מיאלניק, מייסדת להקת תיאטרון מחול ירושלים, מופע בהשראת אישיותו ומשנתו של יאנוש קורצ'אק. "כשאגדל להיות קטן – יאנוש קורצ'אק" משלב משחק, מחול ווידיאו ארט, ושואב השראה מכתביו, מפרקים ביומניו ומסיפוריו הקצרים "הרשל'ה והרב המשוגע" ו"אסתריקה". 13 תמונות מגוללות את סיפורו מימי מלחמת העולם הראשונה ועד מותו. על הבמה, לצד קטעי ריקוד, ניצב שחקן המגלם את דמותו של קורצ'אק בעודו כותב את יומנו. המופע נותן ביטוי לראייתו המיוחדת של קורצ'אק את עולם הילדים ומשנתו החינוכית, והוא מציג אותו משתי זוויות: תרומתו לזכויות הילד, והיותו יהודי. המופע הועלה בבכורה בצרפת ב־2007, כקו־פרודוקציה עם המחזאי הצרפתי פרננד גרניה, ומאז עלה ברחבי העולם. הוא מתוכנן לעלות שוב החודש.
מיאלניק לא הכירה את קורצ'אק באופן אישי, אך המורה שלמדה אצלה היתה בוגרת סמינר ומחנכת על פי הזרם הפדגוגי שלו. "אני בעצמי מחנכת. הקמתי את מגמת המחול הראשונה בארץ בתיכון האקדמיה בירושלים ועד היום כל מגמות המחול בבתי הספר התיכוניים לומדים על פי תוכנית הלימודים שאני הרכבתי ב־1976. כמחנכת אני גם דוגלת באמנת זכויות הילד של קורצ'אק. תמיד דיברתי אל הנוער בגובה העיניים ובכבוד, וכך גם אל הרקדנים בלהקה שלי. אני לא יושבת על האולימפוס, אלא מדברת אליהם בכבוד ויש להם say וזכויות. אנחנו כמבוגרים תמיד צריכים להיות בהקשבה מה מעניין ומה מושך אותם, ולנווט אותם בהקשבה".
למיאלניק (78) סיפור חיים מרתק. "אני מגדירה את עצמי דור וחצי לשואה, לא דור שני. לא הייתי בשואה אבל חוויתי אותה על בסיס יומיומי. חלק מילדותי עבר במוסדות נוצריים - כמו ילדים שהיו במחבוא, אבל אחרת, כי זה קרה אחרי המלחמה. גדלתי עם הורים ניצולי שואה שנישאו בשנית אחרי שאיבדו בני זוג וילדים. אמי היתה באושוויץ־בירקנאו ובמחנה ההשמדה לנשים ראוונסבריק. האחים שלי, שני ילדיה, נרצחו בפוגרום קיילצה בפולין ב־1946 ואני גדלתי בצילו. בעלה הראשון נורה בצעדת המוות. היא לא רצתה להתחתן עם אחיו, ובחרה באבי שהיה נאה אך התגלה כאדם אלים".
מיאלניק נולדה ב־1947 בבריסל של אחרי המלחמה, בבית שבו השואה לא הסתיימה אלא המשיכה לחיות בין הקירות, בסיפורים שילדה קטנה לא היתה אמורה לשמוע. אחיה הצעיר נולד עיוור ונשלח למוסד נוצרי. גם היא נשלחה בילדותה פעמיים למוסדות נוצריים, לאחר שנדבקה מאביה בשחפת. כשהיתה בת 15, לאחר פטירת הוריה בזה אחר זה, אומצה על ידי מרים לונסקי כץ - אשת חינוך ומייסדת תיאטרון "החלוצים של ארץ היידיש" בבריסל. שם החלה דרכה הבימתית כרקדנית וזמרת ביידיש. "מרים העלתה אותי לבמה בגיל 8 וכתבה עבורי ביידיש. בגיל 15 יצרה עבורי מופע יחיד שבו רקדתי, שיחקתי ושרתי, ולמעשה סללה את הקריירה שלי".
את בעלה, המוזיקאי והמעצב דב מיאלניק, פגשה במסגרת פעילותה בתנועת השומר הצעיר. בששת הימים התנדבו בקיבוץ חניתה וכשעלו ארצה ב־1971 נמשכו לירושלים ולא לחיי הקיבוץ. "היא היתה מרכז העולם. כל האמנים הגיעו אליה". מיאלניק למדה באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. בהמשך הקימה את מגמת המחול הראשונה בארץ בתיכון האקדמיה, וכן בית ספר למחול בשכונת שמואל הנביא עבור ילדים שהוריהם לא יכלו להרשות לעצמם. ב־1985 הקימה את הלהקה שפועלת עד היום.
בינואר האחרון הוציאה ביוגרפיה, "תמרה – שורשים וכנפיים" (הוצאת סטימצקי), המסופרת דרך יצירות המחול שלה. מסע ביו יצירות, זיכרונות ודיאלוג עם חברתה, הסופרת והפילוסופית הצרפתייה ניקול ספודק.
עד כמה הילדות והשואה נוכחות ביצירות שלך?
"אומנם השואה היתה חלק דומיננטי בחיי, אבל מרים איפשרה לי להופיע ביידיש וזה עזר לי לעשות סובלימציה לזהות היהודית שלי. להפסיק להיות קורבן, ולבנות זהות יהודית עמוקה ופילוסופית דרך התרבות היידית העשירה. זה חלחל ליצירות שלי שעוסקות כולן בזהות יהודית. היצירה הראשונה שלי, 'בבואות', עסקה בדמות האם היהודייה. הדבר היחיד שאיפשר לאמא שלי לשרוד היה שמירת המצוות. היא היתה תופרת ולקראת שבת כיסתה את מכונת התפירה".
החדר עם מכונת התפירה מעורר במיאלניק זיכרונות קשים. "בגיל 5 הייתי אוספת סיכות מהרצפה כי היא לא ראתה טוב, ובמקביל היתה מספרת לי סיפורים נוראיים על המחנות ועל רצח אחי, אחותי ובעלה הראשון. לא היה לה למי לספר. אני קפאתי במקום כי פחדתי שגם אותי ייקחו ממנה וירצחו. גדלתי בבית שהיה כולו שואה והיא ליוותה אותי כל חיי".
כשמיאלניק היתה בת 36, היא ודב אימצו בן. "כנראה בגלל הילדות הטראומטית לא הייתי מוכנה נפשית להביא ילד והטיפולים לא צלחו. כשקיבלנו את התינוק העליתי את 'צחוק עשה לי אלוהים' על שרה אמנו והפרשנות הקבלית לסיפורה. אני מתעסקת ביהדות גם דרך הקבלה".
למרות ילדותה הקשה, מיאלניק שופעת שמחת חיים ואופטימיות. "זו האמנות שהצילה אותי, היא איפשרה לי לעשות סובלימציה - תיקון. אני רוצה שנעבור את התקופה הנוראית שאנחנו חיים בה. זה קשה, אבל חייבים לשרוד. אני לא נותנת לעצמי להתמוטט. אני מוקפת בצעירים, מלווה אותם להמשך החיים. אי אפשר לעצור את הגלגל - זו לא הגישה שלי".
