"ברגע שעשן הטילים חלף, התחלתי לצלם"
האמן אוהד מטלון נסע לגבול עזה ונשכב על החול באזעקות כדי לתעד את מה שצה"ל מנסה להסתיר. התוצאה היא התערוכה "הסתר לב", שעוסקת במניפולציות, ומסתירה לא פחות משהיא מגלה
"אחרי ההלם הראשוני של שבעה באוקטובר הרגשתי שאני רוצה להתקרב לגבול כמה שרק ניתן ולראות בעיניים שלי מה קורה באמת", מספר האמן אוהד מטלון. "הבנתי שמשהו השתנה מאוד באופן שבו הצבא מתנהל בעזה, בעיקר מהאוויר, ושקורים דברים איומים שלא מספרים לנו עליהם". אז הוא לקח את רכבו ונסע שוב ושוב במהלך 2024 לגבול הצפוני של רצועת עזה, לעתים תוך סיכון עצמי, בניסיון לצלם את חורבן העיר, למרות התנגדות הצבא שנפרס בגבול. "לא הייתי מוכן למראה הזה מהצד השני — לראות קילומטרים של חורבן, זה משהו שאי אפשר לתפוס אותו. לא ידעתי אפילו איך לגשת לזה, והתחלתי פשוט לעשות צילומים כשאני שוכב על הרצפה בתוך החול, כי בכל זאת היה מסוכן — כמו חייל, אבל במקום נשק יש לך מצלמה".
התוצאה היא התערוכה החדשה "הסתר לב", באוצרות לאה אביר בגלריה לחם ושושנים של ארגון מען (המרץ 3, תל אביב), שעוסקת באופנים השונים שבהם בעלי הכוח הפוליטי מייצרים מניפולציות, הסתרה ומיסוך של האמת התיעודית תוך כדי המלחמה. התערוכה כוללת אובייקטים ותצלומים חדשים מן השנתיים האחרונות, כולם בשחור־לבן אלגנטי. הם נראים כמו תיעוד אובייקטיבי ומרוחק, אבל בפועל, הם מסתירים לא פחות ממה שהם מגלים — לעתים עד כדי תסכול מודע ואפקטיבי של הצופים.
דוגמה אחת כזו היא וידיאו אנימציה קצר, שבו מטלון מאחד ומטשטש את היכולת להבחין בין מראות ההרס העכשוויים בעזה לבין צילומי ארכיון מונפשים בטכנולוגיית תלת־ממד של שכונת מנשייה הסמוכה ליפו משנת 1948 — שתושביה הערבים גורשו, ועל חורבותיה הוקם לבסוף גן צ'רלס קלור. לצידו הוא מציג תצלום גדול־ממדים במסגרת מסיבית ויקרה, שנראית במבט ראשון ריקה. אבל למעשה מטלון "קבר" בתוכה תצלום גדול שאותו כיסה לגמרי בנייר שחור, דווקא כדי שלא לחשוף אותו לעיני הציבור, ורק הצופים עצמם משתקפים בו — כמו במראה שחורה.
מטלון: "לא באתי לצלם את המלחמה. אני לא צלם עיתונות. גם לא הרגשתי שאני מצלם את המקום בהווה, אלא את השרידים הארכיאולוגיים שלו"
העבודה המרכזית והמרשימה בתערוכה החדשה היא פנורמה ענקית בשחור־לבן מגבול עזה, שאורכה כמעט שישה וחצי מטרים. היא מורכבת מעשרות רבות של תצלומים שצילם מטלון בגבול רצועת עזה בעדשה טלסקופית. הם חוברו באופן דיגיטלי בתהליך מורכב ואיטי בסטודיו של האמן, ליצירת מראה רב־שכבתי של מה שנותר מבתי המגורים שהוחרבו ברצועה. אומנם מלבד טנק ישראלי בודד אין בה כלל נוכחות אנושית, אבל כפי שמסביר האמן, זו אינה יצירה תיעודית אמיתית — אלא מבט מורכב שמקפיא ומאחד זמנים, נקודות מבט ומיקומים שונים ורבים של שכבות ההרס בעזה, גם לצדדים וגם לגובה.
מטלון (52), בוגר בצלאל ולימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, נוהג לעסוק בעבודות הצילום שלו במשטור הראייה ובחשיפת אזורים ואוכלוסיות השוליים בישראל. בעבר הוא הציג תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב וכן תערוכות שונות במוזיאונים בארץ ובגלריות בברלין וברחבי איטליה.
העבודה על התערוכה החדשה היתה מאוד מורכבת, מטבע הדברים. "לא בכל פעם הצלחתי להגיע לגבול. לפעמים עצרו אותי, אפילו כשתיאמתי מראש", מספר מטלון. "כשהצלחתי לנסוע בין השדות של קיבוצי העוטף שעדיין היו נטושים היתה שם דממה מוחלטת, חוץ מאזעקות צבע אדום שנשמעו מדי פעם. ובכל פעם שהיתה הפצצה, הייתי צריך לחכות עד שהעשן יתפזר מעל הבתים, ואז המשכתי הלאה".
המטרה היתה לתעד את המלחמה?
"לא, אני לא רואה את עצמי כצלם עיתונות. גם לא הרגשתי שאני מצלם את המקום בהווה, אלא את השרידים הארכיאולוגיים שלו. אי אפשר לומר שהעבודה שלי נאמנה למקור במאה אחוז, כי גם למחשב שבו נוצרת עבודת התפירה הדיגיטלית מתוך עשרות הצילומים השונים היתה בעיה רצינית להשלים באופן הנכון את המראה הכולל. גם את גדר הגבול, למשל, הרגשתי שאני לא צריך — והיא לא מופיעה בעבודה. בעצם, העבודה כולה היא על ציר הזמן; היא עדיין נעשית. אני חושב שאעדכן אותה ואניח על גבי התצלום פנורמה חדשה שמראה את המשך ההרס — אולי אפילו יהיו שלושה עדכונים".
למה קראת לתערוכה "הסתר לב"?
"כדי להדהד את כל אותם דברים שבמציאות הישראלית מסתירים מאיתנו, ולא נותנים להם ביטוי חזותי. וזה גם מתחבר כמובן למושג 'הסתר פנים' שנועד להתמודד עם מקומו של אלוהים בשואה — האל שכביכול הסתיר את פניו והסיר את ההשגחה מאיתנו. במידה רבה, במישור האחריות האנושי, כך זה גם מאז שבעה באוקטובר. זה מה שקורה בשני הצדדים, וזה מה שמאפשר את כל הזוועות האלה שמתחוללות כעת — כשאנשים מסתירים את לבם".
