הרזיסטנס האנטי דיגיטלי: למה הקולנוע חוזר לפילם
חמישה מתוך עשרת המועמדים השנה לאוסקר לסרט הטוב ביותר, מ"קרב רודף קרב" ועד "חוטאים" ו"מרטי סופרים", צולמו בפילם. עוד ועוד במאים חוזרים לחפש את תחושת החיות שמספק הצלולואיד, גם במחיר של הפקה יקרה יותר. והקהל הצעיר שאימץ את הוויניל מחבק גם אותו
בחודש שעבר, בשני בתי קולנוע בניו יורק באותו שבוע, שני סרטים שצולמו בפילם הוקרנו מול אולמות מלאים לחלוטין בעותקי פילם 70 מ״מ - ״מרטי סופרים״ ו״הברית החדשה של אן לי״. ההקרנות האלה מועטות ואין הרבה בתי קולנוע שבכלל יכולים לקיים אותן כי מקרנות הפילם הלכו ונכחדו מהעולם, אבל בערים הגדולות יש להן קהל. וזו לא סתם נוסטלגיה כי חלק ניכר מהקהל בהקרנות האלה הוא בגיל קולג׳, כלומר הם נולדו בסביבות השנים שבהן הקולנוע עבר מצלולואיד לדיגיטל. עבורם הקרנות בפילם אינן געגוע לעבר, הן חזון העתיד.
בערך מאז 2009 הקולנוע נכנע סופית לפורמט הצילום הדיגיטלי. ״זודיאק״ (2007) ו״אווטאר״ (2009) היו הסרטים שגרמו לתעשיות הקולנוע לעזוב את הצלולואיד ולהתמסר כמעט לחלוטין לצילום בדיגיטל. דיוויד פינצ׳ר וג׳יימס קמרון היו הדוברים הכי משכנעים של הפורמט החדש, שהיה זול ומהיר יותר מהצילום בחומר גלם ממשי, מתכלה ויקר. בישראל מאז 2010 מצלמים סרטים רק במצלמות דיגיטליות. מולם עמדו אלה שהקימו קווי רזיסטנס אנטי דיגיטליים: כריסטופר נולאן, פול תומאס אנדרסון וקוונטין טרנטינו סירבו להמיר את הקולנוע שלהם לפיקסלים והמשיכו לצלם על סרטי פלסטיק.
אבל בשנים האחרונות הצילום בצלולואיד חוזר. לאט לאט. זה קאמבק מאוד איטי, אבל הוא קורה. לראיה: חמישה מתוך עשרת הסרטים שמועמדים השנה לפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר צולמו בפילם (״קרב רודף קרב״, ״חוטאים״, ״מרטי סופרים״, "בוגוניה" ו״ערך סנטימנטלי״). הרזיסטנס האנטי דיגיטלי צובר עוד תומכים. ואם נדמה לכם שזה רק עניין של סרטים של במאים מפורסמים, מפונקים ומרופדים בתקציבים נדירים (כי צילום בפילם יקר יותר מדיגיטלי), אז מתברר שהשנה לא מעט מהסרטים העצמאיים צולמו גם הם בפילם.
13 מהסרטים בפרסי האינדיפנדנט ספיריט, המוקדשים לסרטים עצמאיים ודלי תקציב, צולמו בפילם, מתוכם שלושה מבין חמשת הסרטים המתחרים על פרס הסרט הטוב ביותר. ואם חשבתם שזה רק ג׳וק אמריקאי, אז כדאי לשים לב שזה גם נפוץ בקרב כמה מהסרטים הזרים המדוברים של השנה, בהם ״ערך סנטימנטלי״ הנורבגי, ״סיראט״ הספרדי, ״משורר״ הקולומביאני ו״צילו של אבי״ האפריקאי.
ואם חשבתם שזה רק עניין של סרטי איכות אזוטריים ואנינים, אז קחו בחשבון שגם הסרט האחרון בסדרת ״עולם היורה״ צולם ב־35 מ״מ (והוא מועמד לאוסקר על אפקטים). יותר מזה: הסרט הבא של כריסטופר נולאן, ״האודיסיאה״, צולם באיימקס בפילם (בפורמט גדול, 70 מ״מ), ובחופן בתי קולנוע בעולם כך הוא יוקרן כשיופץ ביולי. מכירות הכרטיסים להקרנות האיימקס בפילם נפתחו שנה מראש והן כבר מזמן סולד אאוט. בנוסף, הווידיאו קליפ שזכה הלילה בגראמי (לשיר של דואצ'י) צולם בפילם. כך גם הסרט "תמות אהובי" עם ג'ניפר לורנס ורוברט פטינסון שעולה בארץ בסוף השבוע.
ההקרנה הופכת לאירוע
אז לשאלה ״למה הפילם חזר?״ הנה התשובה הראשונה האפשרית: כל סרט כזה הופך לאירוע. עבור חובבי קולנוע צעירים וגם מבוגרים יש משהו נדיר ויוצא דופן בהקרנה בפילם. ״קרב רודף קרב״, ״חוטאים״ ו״מרטי סופרים״ היו כולם אירועי קולנוע בולטים בשנה שעברה. צרפו לצידם גם להיטי אינדי כמו ״מאץ׳ מושלם״ ו״העוקץ הפיניקי״ ותגלו שיש דור חדש של צופים ויוצרים מילניאלז ובני דור ה־Z שיטרחו למצוא את מעט בתי קולנוע שמצוידים להקרנת פילם ולחוות בהקרנה נדירה את הסרט בדיוק כפי שהבמאי הגה אותו ובאותו פורמט צילום, זה שיש בו את הגירעון של חומר הגלם והשריטות שמצטרפות לתמונה מהקרנה להקרנה. הקהל שהחזיר את תקליטי הוויניל לאופנה, מחבק את הצלולואיד.
בישראל אף אחד מהסרטים האלה לא הוקרן בפילם. יקר מדי לשנע עד לכאן גלגלי פילם יקרים ולהטביע עליהם תרגום בעברית. האמת היא שעבור ישראל, המהפכה הדיגיטלית עשתה רק טוב - הוזילה את עלויות הפקת הסרטים ואת ההפצה.
לכן, פילם בימינו נשמע כמו פינוק. או גחמה. רוב הקהל בכלל לא יודע שהסרטים האלה צולמו בפילם או מודע לכך. אבל אני טוען שהקהל מרגיש את זה. אני משוכנע בזה. אני נורא זהיר לא ליפול כאן למלכודת של רומנטיקה ונוסטלגיה, כי אני חושב שהעידן הדיגיטלי עשה טוב לאיכות ההקרנה בעיקר בפריפריה שמחוץ לניו יורק, לוס אנג׳לס, פריז ולונדון. אבל יש משהו חי, נושם ואורגני בסרטים שצולמו בפילם, גם אם הם לבסוף מוקרנים באופן דיגיטלי. האור שנלכד בפילם מתפזר אחרת. לצילום בפילם יש טקסטורה.
אלכימיה של טכנולוגיה
לפני 40 יום הקולנוע חגג יום הולדת. 130 שנה חלפו מאז הקרנת הקולנוע הראשונה של האחים לומייר ב־28 בדצמבר 1895. במשך 115 שנה לצילום ולהקרנות הקולנוע היה מראה ייחודי, אור ותדר משלהם, ופחות מ־20 שנה של קולנוע דיגיטלי לא השכיחו את החוויה.
אנחנו רואים את זה בכל פעם שאנחנו צופים בסרט ישן. יש משהו בקולנוע המצולם על גבי פילם שהוא כמו אלכימיה של טכנולוגיה. האמנות שכולה עשויה מבדיה והעמדת פנים מבוססת על מפגש בין כימיה ופיזיקה. הכימיה היא האופן שבו אמולסיית הכסף של הצלולואיד מגיבה לאור, והפיזיקה קשורה לחוקי האופטיקה שאחראים על כך שאור המוקרן ממקרנה שנמצאת מאחורי הצופים מוחזר אליהם אחרי שפגש מסך בהיר בקדמת האולם. זו, לדעתי, הסיבה שהפילם זוכה לעדנה - לראות סרט שצולם בפילם על מסך גדול מזכיר את החוויה של צפייה במוזיקה חיה מול מוזיקה מוקלטת. משהו בעצם המדיום עצמו מרגש, יש לצילום ממד פיזי.
סרטים שצולמו בפילם בשום אופן לא טובים יותר, או אפילו יפים יותר, אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שיש בהם משהו אחר. את תחושת הקדושה הזאת יותר ויותר במאים שבים לחפש, גם אם זה מייקר להם את ההפקה. עבור הבמאים והצלמים, פילם הוא חיבור למסורת שבה הקולנוע היה גדול מהחיים.
פול תומאס אנדרסון, ווס אנדרסון וריאן קוגלר שואפים לשם - לקולנוע שמחבר אותם לימים של במאים שהם גדלו עליהם: קובריק, היצ׳קוק, דיוויד לין. לפני שהיו טרנדים כמו מיקרו־דרמות ורטיקליות, לפני AI, לפני סטרימינג בסלולרי, לקולנוע שהוא גדול מהחיים, אולי אפילו ענק מהחיים. קולנוע שמזכיר, גם אחרי 130 שנה, שהוא חייב להמשיך להתקיים באולמות, מול קהל, מול עיניים פעורות בהשתאות על הפלא הזה, שקיומו לא מוטל בספק אלא הוא אקסיומה מדעית.
