בן זוג במילואים שלא נגמרים: הרומן החדש של אילה דקל הוא המציאות הישראלית
"כל מילואימניק עובר משבר כזה, זה לא בקצוות": הספר "עד שתחזור אליי" הוא סנונית ראשונה לתגובה של הסיפורת הישראלית למלחמה בעזה
רחלי וגיא הם זוג נשוי עם שני ילדים, שחיים חיי בורגנות נורמטיביים. אבל אז מגיע 7 באוקטובר וגיא, מפקד גדוד, נקרא לשרת במילואים. מסבב לסבב חיי הזוגיות והמשפחה מתחילים להתערער. שלד הסיפור הזה - המשותף להרבה משפחות בישראל מאז פרוץ המלחמה - הוא תמצית העלילה ברומן החדש של אילה דקל, "עד שתחזור אליי" (הוצאת התחנה), המבוסס על חוויותיה האישיות של דקל, שבעלה יונתן משרת ימים רבים במילואים, ועוד סבב כזה לפניו.
הספר הזה הוא סנונית ראשונה לתגובה של הסיפורת הישראלית למלחמה בעזה. לא רק ספרי עדות ויומני מלחמה, אלא גם רומנים של ממש. הוא כתוב בשני קולות - זה של האשה, נושאת הנטל של גידול הילדים ותחזוקת הבית, וזה של הגבר הלוחם. אומנם נשמרת פה חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית, ולא נשמעת זעקה מפורשת נגד הימשכותה של המלחמה, אבל המעניין בו הוא היכולת לראות את המצב משתי נקודות מבט כל כך שונות.
באופן משונה, הצבא פתאום הופך לביתו של גיא, והעולם האזרחי מיטשטש והולך. אלה המחירים השקופים, הכמעט לא מדוברים, שמשלמים נשות ואנשי המילואים. מתחים עם בני ובנות הזוג, עם הילדים, עם מקום העבודה, עם תחושת הבית שכבר אינה מובנת מאליה.
דקל (42), סופרת וראש הישיבה החילונית של בינ"ה (ארגון המקדם זהות יהודית ישראלית), גדלה במשפחה דתית בהתנחלות בית חורון וכיום גרה עם משפחתה במודיעין. היא למדה יהדות במדרשת עין הנצי"ב, תנ"ך וקרימינולוגיה לתואר ראשון וניהול חינוכי לתואר שני. היום היא מלמדת תרבות יהודית ישראלית ותלמוד. עד כה פרסמה את הספרים "הביתה הלוך חזור", "חבורה לא סודית" ו"רסיסי לילה".
דקל ובעלה באו מרקעים שונים. הוא גדל במשפחה חילונית בירושלים, והיא, כאמור, בת הציונות הדתית. "תמיד הייתי פמיניסטית, למדתי תורה כשנשים לא למדו, הלכתי לצבא כשרוב הנשים דתיות עוד לא הלכו לצבא. התחתנו כשהוא חילוני ממש ואני דתייה ממש. שנה אחרי החתונה עשינו סוויץ', אני הורדתי את כיסוי הראש והוא חבש כיפה".
החברה הישראלית מבינה את הגעגוע והדאגה כשהם רחוקים, אבל לא מבינה את המאמץ שצריך לעשות כדי לחזור לחיים"
בספר מצטטת דקל פוסטים שנכתבו בידי נשים שחברות בקבוצה של נשות מילואימניקים. "בזמן המילואים הכל על הקצה, רגיש יותר", היא אומרת. "יש תחושה בודדה. המעבר ממאה לאפס כשהוא חוזר והכל אמור לחזור לשגרה אבל יש פער עצום בין חוץ לפנים - את זה החברה הישראלית לא מבינה. היא מבינה את הגעגוע והדאגה כשהם רחוקים, אבל לא מבינה את המאמץ שצריך לעשות כדי לחזור לחיים. צריך להיות יום אחד בקבוצה של נשות המילואימניקים והקבע ולראות את כל האנונימיות שכותבות שם, על הזוגיות שהתפרקה, המשפחה שהתפרקה, בן הזוג שלא חזר אותו דבר והם לא מצליחים לחזור לחיים של יחד - כדי להבין. זה תהליך שכל מילואימניק עובר, זה לא בקצוות, זה לא הלם קרב. המזל שלנו זה שהגענו לזה לא צעירים, אחרי כמה משברים בנישואים, אחרי שכבר עדכנו מחדש את המערכת הזוגית. היו לנו כלים".
את מתארת בספר את העלבון של האשה כשבן הזוג נעלם וכמעט לא כותב או מתקשר משם.
"לפני עשר שנים בצוק איתן הילדים היו קטנטנים, ויונתן פשוט נעלם לחודש. לא שמעתי ממנו כמעט מילה, חוץ מ'אנחנו נכנסים', 'אנחנו יוצאים'. אני זוכרת שממש נעלבתי, וכשהוא חזר ניהלנו שיחה. הוא אמר לי, כשאני שם אני מתנתק, אני לא יכול לזכור שיש לי אשה וילדים כי אחרת לא אצליח לעשות את מה שאני צריך לעשות. בתחילת המלחמה בעזה דיברתי עם המון נשים צעירות והסברתי להן את זה".
איך הצלחת לתאר בכזה פירוט את הצד של הגבר בסיפור?
"שעות של שיחות. איתו ועם החברים שלו. השיחות האלה היו הריפוי הזוגי שלנו. הסבב השני היה הכי טראומטי עבורנו. ואחריו היו שעות ארוכות של שיחות. בכל פעם שיונתן הגיע לאפטר אני נצמדתי אליו ולא הרפיתי. נתתי לו לקרוא את הספר וביקשתי שיבדוק אם לא עשיתי טעויות בצד של גיא. הוא קרא, אבל מה שהכי עניין אותו היה הקול של רחלי. פתאום הוא הבין מה אנחנו חווינו בבית".
מה את חושבת על המלחמה בעזה? בספר היא מוצגת כגזירת גורל אינסופית.
"הספר בכוונה לא נכנס למקום פוליטי, כי במילואים של יונתן אנחנו נמצאים עם אנשים מכל הצדדים. יש לנו חברים הפוכים ממני פוליטית לחלוטין. אם לא המילואים אולי לא היינו חברים. אני אפילו יכולה לומר שיונתן ואני לא באותן דעות פוליטיות. אני חושבת שהחטופים חייבים להיות במרכז סדר היום הציבורי. כשהחטופים לא חוזרים זו גם מכה קשה ללוחמים. לא סתם הספר מסתיים במילים שכתבה נעמה לוי, שהיתה חטופה וחזרה מהשבי בעזה.
"בספר, ללוחם יש מחשבות על מה זו מלחמה ומה היא עושה לנפש האדם. הלוחם הולך לישון ומתכסה בשמיכה שאינה שלו בבית שאינו שלו והוא שואל את עצמו מה הוא עושה שם, איך בכלל הגיע למצב הזה. עצם זה שהוא שואל את עצמו את השאלות האלה זה דבר חשוב, וזה אפילו לא פוליטי. מה שכן, חייבים להרחיב את האלונקה, זה בטוח. לגייס עוד אנשים. אי אפשר שהנטל ייפול שוב ושוב על אותם אנשים".
