ארזתם לבד? הקולנוע הישראלי גילה את הנוסחה לשובר קופות בקיץ
210 אלף כרטיסים בסוף שבוע אחד ל"לשחרר את שולי סאן" מוכיחים: קחו סדרת טלוויזיה אהובה, שלחו את הגיבורים לחו"ל, הוסיפו בדיחות סטריאוטיפיות מיושנות על תרבויות זרות - וקבלו להיט. מיפן של "מה קשור" דרך גיאורגיה עם "ההילולה 2" ועד אפריקה ב"גולסטאר", כך הפך הבולמוס הישראלי לטוס לחו”ל למכונת הכסף החדשה של הקולנוע בארץ
בסוף השבוע הראשון לצאתו עשה ״לשחרר את שולי סאן״ היסטוריה ומכר 210 אלף כרטיסים בשלושה ימים. זהו סרט ההמשך ל״לשחרר את שולי״ שב־2021 עשה בעצמו היסטוריה ומכר מעל מיליון כרטיסים, הישג שאף סרט ישראלי לא הגיע אליו מאז ״אסקימו לימון״. ההצלחה ההיא הולידה את ההצלחה הנוכחית, וקהל מעריצי שלישיית “מה קשור” לא חיכה לראות איך הסרט יתקבל אלא מילא את האולמות כבר בסוף השבוע הראשון.
מה סוד ההצלחה של שני סרטי ״לשחרר את שולי״? ובכן, נדמה שיש כאן מתכון מנצח. לפני כמה שבועות יצא הסרט ״ההילולה 2: החתונה״ שמכר עד כה 225 אלף כרטיסים ועדיין מציג (הישג יפה, אבל ״שולי״ עוד שנייה עוקף אותו). ובשנה שעברה יצא ״מרוסקים: גולסטאר הסרט״ שמכר 250 אלף כרטיסים.
למרות הפאנצ׳ים הישנים והאלתורים המחופפים, ״לשחרר את שולי סאן״ הוא סרט שהצלחתו מוצדקת, הוא מושקע בטירוף ונראה מצוין
את שלושת הסרטים הפיק משה אדרי, הבעלים של בתי הקולנוע סינמה סיטי וחברת ההפצה יונייטד קינג, שמדי שנה מחפש את השלאגר שימלא לו אולמות. ואדרי יודע שמה שהקהל אוהב בארץ זה כשתוכניות טלוויזיה עוברות מהמסך הקטן למסך הגדול. מה שקומיקס עושה לשוברי קופות באמריקה, סיטקומים ישראליים עושים לקולנוע הישראלי. ״לשחרר את שולי״ מבוסס על מערכון מהסדרה ״עם סגולה", שני סרטי ״ההילולה״, שאותם יצר שלום אסייג, מבוססים על הסדרה ״שנות ה־90״ של אסייג ומשפחתו; ו״מרוסקים: גולסטאר הסרט״ מבוסס על סדרת הדוקו־ריאליטי ״גולסטאר״ – שלא ידעתי שהיא כה פופולרית עד שלא עשו ממנה סרט קולנוע שאיש לא לקח ברצינות, חוץ מרבע מיליון צופים שמחים.
אבל יש עוד אלמנט חשוב במתכון המעודכן לשובר הקופות הישראלי. לא מספיק שזו תהיה קומדיה המבוססת על סדרה קומית ישראלית, צריך שגיבוריה ייסעו לחו״ל. מדי קיץ מהדורות החדשות מתמלאות בכותרות על עשרות אלפי הישראלים שעוברים מדי יום בשדה התעופה ויוצרים תורי ענק, ועל הביקוש העונתי ליעדים שיש בהם אתרי נופש הכל כלול, אז הקולנוע הישראלי המסחרי מיישר קו עם הבולמוס הישראלי לטוס לחו״ל ומעביר את התורים מדלפקי הבידוק אל קופות בתי הקולנוע.
״לשחרר את שולי״ הראשון אומנם התרחש בג׳ונגלים של קולומביה, אבל היה ברור שהסרט מתרחש שם מתוך איזושהי קומבינה הפקתית, והתייחס בעיקר ליעדים הנידחים של טיולי התרמילאים הישראלים, ולא ממש עשה שימוש בנופי קולומביה. לעומת זאת, ״לשחרר את שולי סאן״ משגר את גיבוריו ליפן, והופך את הסרט למסע בין הנופים והפולקלור של יפן. כנ״ל עם ״ההילולה״: הסרט הראשון הבין נכון את האופן שבו הופכים סיטקום לסרט קולנוע – צריך להוציא את הגיבורים מהלוקיישן הקבוע שלהם, לקחת אותם להרפתקה מחוץ להביטאט הטלוויזיוני שלהם ולתת להם משימה משותפת. במקרה של הסרט מ־2023 זה אמר לנסוע מטירת כרמל לנתיבות ובדרך לטעות ולהיחטף על ידי חמאס לעזה. הו, הדברים שהצחיקו אותנו בקיץ 2023. 700 אלף איש נהנו מקומדיית החטופים העזתית הנבואית הזאת, שבתוך שלושה חודשים הפכה מקומדיה לטרגדיה. סרט ההמשך – אחד הזריזים בסרטי ההמשך הישראליים, אגב – הבין שהקהל רוצה חו״ל, לא עזה. והוא מעדיף חתונות, לא הילולות על קברי צדיקים. ולכן צוות הסדרה בסרט ההמשך עולה על טיסה לגיאורגיה – נופים, שירים וחתונות. ובמקביל, כוכבי ״גולסטאר״ מתרסקים עם המטוס שלהם באפריקה ונאלצים לשחק כדורגל נגד שבט אפריקאי, כדי לצאת משם בחיים.
הסרט האחרון שראיתם היה של מנחם גולן?
שלושת הסרטים האלה עובדים עם מנגנון הומור זהה: לצחוק על תרבות זרה ורחוקה. שלישיית מה קשור רואה את המוני היפנים הגודשים את מעבר החציה בשיבויה, ואומרת ״היפנים האלה כמו ג׳וקים״. אנשי ״ההילולה 2״ מגלים את מנהגי החיזור והנישואים של אנשי גיאורגיה. מה שמשונה הוא שגם במקרה של ״שולי״ וגם במקרה של ״ההילולה״ מדובר בדמויות מסורתיות, עם מסורות מבית אבא (התימנים משעריים ב״שולי״, המרוקאים מטירת כרמל ב״ההילולה״), ששומרות מצוות במידה כזו או אחרת, ועדיין כשהם נתקלים במסורות מקומיות בגיאורגיה וביפן, הם מתייחסות אליהן בעין עקומה, כאילו לא נתקלו בהתנהגות מסורתית מימיהם (אולי כי יוצרי הסרטים אינם מסורתיים ושמרנים כמו הדמויות שהם כותבים ומביימים). במקרה של ״גולסטאר״, נראה שהם לא נתקעו באפריקה אלא בפרק מתוך ״לובונגולו מלך זולו״, או פרפראזה על קומדיית הפולחן ״כולם נפלו על הראש״ (1980), שם שבט אפריקאי מתמודד עם בקבוק קוקה־קולה שנופל מהשמים, וכאן עם קבוצת כדורגל ישראלית שנופלת מהשמים. כל קלישאה אפריקאית אפשרית הופכת לבדיחה על חשבון קבוצות האורחים והמארחים.
אחד הדברים שמאפיינים את הקומדיה של המאה ה־21 – לפחות זו עם אספירציות גלובליות – הוא שלא נהוג יותר לצחוק על חשבונן של תרבויות שזרות ליוצרים, ללעוג לפולקלור ולמסורת. שלושת הסרטים הישראליים האלה נכתבו ובוצעו בעיוורון מוחלט למה שקורה בעולם ההומור היום ובוחרים בבדיחות הכי קלות והכי מיושנות. חברי שלישיית מה קשור, שמגיעים להציל את שולי ששוב הסתבך, הפעם עם היאקוזה בטוקיו – מסתבכים עם צ׳ופסטיקס ועם האוכל היפני, מתחפשים לגיישות ונתקלים בנינג׳ות. נינג׳ות! מאיפה הבאתם נינג׳ות עכשיו כאילו שהסרט האחרון שראיתם היה של מנחם גולן? במידה רבה זה המופע של שנות ה־90 האמיתי, אפילו יותר מ״ההילולה 2״ שבאמת אמור להתרחש בשנות ה־90. ״שולי סאן״ מתרחש בהווה: יש להם טלפונים סלולריים והחברים מציעים לפתוח לאחד מהם אתר אונליפנס כדי לגייס לו כסף (אחת מאותן בדיחות בסרט שיש להן סט־אפ בלי פאנץ׳־ליין, כאילו רק האזכור של המילה ״אונליפנס״ אמור להיות מצחיק). נראה שערימת בדיחות שנתקעה במגירות בשנות ה־90 על דפי מדפסת סיכות ראתה לראשונה אור יום, כולל בדיחות תמוהות ממש על שמעון פרס ויצחק רבין (בפלאשבק בסרט, רבין מגיע למסעדה של גיבורי הסרט, אוכל ג׳חנון ושותה וודקה, ואוכל ג׳חנון ושותה וודקה, ואוכל ג׳חנון. ואז הם אומרים לו ״תיזהר שהתימני הזה לא יהרוג אותך״).
שלושת הסרטים נכתבו ובוצעו בעיוורון מוחלט למה שקורה בעולם ההומור היום, עם בדיחות הכי קלות ומיושנות, כולל בדיחות תמוהות על פרס ורבין
ולמרות כל זה, למרות הפאנצ׳ים הישנים והאלתורים המחופפים, ״לשחרר את שולי סאן״ הוא סרט שהצלחתו מוצדקת. הוא מושקע בטירוף ונראה מצוין (מפיקי הסרט, מתוך התנשאות או רגשי נחיתות, לא טורחים לרשום אותו לפרסי אופיר וחבל שכך כי הצילום של לאל אוטניק בקלות היה יכול לזכות למועמדות, הוא אחד היפים והמושקעים שנראו השנה בקולנוע הישראלי) ואף שרוב הבדיחות הן נפלי מרגמה שלא התפוצצו, יש כמה מוצלחות, ובעיקר איזו אנרגיית טירוף שהופכת את הסרט לסימפטי מאוד, ולרגעים מסוימים אף למבריק.
מלחמת חורמה בפוליטיקלי קורקט
להבדיל מסרטי הקולנוע האיכותיים של ישראל, שבימי שלום נטולי חרמות עושים חיל בעולם ומדברים בשפה קולנועית מעודכנת ואוניברסלית, הסרטים המסחריים במובהק מקורקעים לקהל הישראלי בלבד. ההומור המקומי שלהם והעובדה שהקומיקאים הישראלים מנהלים מלחמת חורמה בפוליטיקלי קורקט (שלא ברור האם להצדיע להם או להיות נבוכים מהם), מונעים מהם להיות מוצר מבוקש לקהל בינלאומי. ככה זה אגב בקומדיות בכל העולם. כולן, לרוב, זוכות להצלחה מקומית בלבד. אבל בסופו של דבר הקולנוע המסחרי הוא ביזנס. מותגי טלוויזיה שעושים אקזיט ומתרחבים לקולנוע. וכמו כל עסק שגדל, גם הקולנוע הישראלי חולם על השלב הבא. וככה קרה שכדי להצליח, הסרטים הישראליים התחילו לעזוב את ישראל ולצאת לרילוקיישן. קל לדמיין את שלישיית מה קשור ממשיכה להסתובב בעולם להציל את שולי השובב ברחבי העולם, בחסות חברות ביטוח לנסיעות לחו״ל שהסרטים האלה מפרסמים (הנה פיץ׳ לסרט הבא: השלישייה עם גלאביות על גמלים במדבריות של דובאי בסרט ההמשך ״להציל את אבו שולי״), את אנסמבל ״שנות ה־90״ מדלג ממדינה למדינה לסרטי המשך (מחכים לסרט במרוקו ״ההילולה 3: החינה״) ואת נבחרת ״גולסטאר״ מתרסקת בכל פעם בספארי אחר. עד שיום אחד, וזה בלתי נמנע, כולם ייקלעו לאותו לוקיישן, ולאותו סרט: ״ההילולה 4 נגד גולסטאר 3: להציל את שולישווילי״.
צחוקים על זרים בדרך לקופות
- יפן - "לשחרר את שולי סאן", 210 אלף כרטיסים בשלושה ימים
- גיאורגיה - "ההילולה 2: החתונה", 225 אלף כרטיסים בחודש
- דרום אפריקה - "מרוסקים: גולסטאר, הסרט", 250 אלף כרטיסים
