יעל שרר: "אני חיה בשלום עם הביוגרפיה שלי. הגיבורה של ספרי לא יוצאת למסע לבד"
אחרי שנים שהובילה את המאבק נגד אלימות מינית, יעל שרר עזבה את הלובי שהקימה ופונה לייעוץ פוליטי. במקביל היא כתבה ספר פנטזיה לנוער, עם גיבורה לוחמת שמזכירה קצת אותה ומבוסס על חוויותיה מאפריקה. "שנאתי ספרים שבהם ילדים יוצאים למסע ולא קורה להם כלום. ילדים ישראלים צריכים שידברו איתם על חוויות של אלימות"
יעל שרר היא דמות יוצאת דופן בנוף הישראלי, מזיזת הרים מקצועית. היא פעילה חברתית, סופרת, קולנוענית, פודקאסטרית, שידועה בזכות המאבק שלה נגד פגיעות מיניות. שרר התפרסמה בעקבות סרטה הדוקומנטרי "כביסה מלוכלכת" מ־2012, המתעד את התהליך שעברה לאחר שהגישה תביעה אזרחית נגד אביה, שהורשע בהתעללות מינית בה בנערותה. הניצחון שלה יצר תקדים משפטי שאיפשר לנפגעי עבירות מין לתבוע פיצויים מהתוקף גם שנים רבות לאחר המעשה.
מהקולנוע עברה לפעילות חברתית ופוליטית והקימה את הלובי למלחמה באלימות מינית, שאותו ניהלה עד לאחרונה. הארגון מיקד את הפעילות במסדרונות השלטון: שינה חוקים, שיפר את הטיפול המשטרתי והרפואי בנפגעים, דאג לתקציבים. שרר דיברה בכל מקום על הטראומה האישית שלה, ללא מסכות ובשם מלא, העבירה את הזרקור מהבושה של הקורבן לאחריות של התוקף ושל המדינה. ב־2022 הדליקה משואה בטקס יום העצמאות, בספטמבר 2023 נבחרה לרשימת 50 הנשים המשפיעות בישראל של מגזין “פורבס”.
“עבדתי באפריקה ולמדתי סווהילי”
לאחרונה ראה אור ספר שלה לבני נוער, "האנשים של קוג'ון", סיפור פנטזיה ייחודי שלא הלך בדרכים המוכרות של דרקונים ואבירים, אלא בורא עולם עם חוקיות משלו. גיבורת הספר היא שאזיר שהוריה נרצחים והמאהל שלה נהרס בידי "האנשים הכחולים", והיא נמלטת משם יחד עם חבר הילדות מוהור. הם רוכבים על ציפורי טרף ומתמודדים עם סכנות המדבר, ועם עמים ותרבויות לא מוכרים.
נדמה שבגיבורת הספר משתקפת דמותה הלוחמת של שרר, שמבינה היטב איך פועלות מערכות כוח, מה רוצים בני אדם ושהצדק אינו מובן מאליו. "הספר הזה הגיע מהעבודה ומהזמן שביליתי בדרום אפריקה ובמזרח אפריקה", היא מספרת. "אני דרום־אפריקאית מצד אמי וביליתי הרבה זמן בכל מיני מדינות באפריקה. אני מאוד אוהבת ספרי פנטזיה והרגשתי שהרבה מהם הפכו גנריים, ומחקים משהו מערבי שלא באמת שייך לישראלים, אז כתבתי ספר שאני הייתי רוצה לקרוא. הספר מתאר מערכות דת, מגורים ותרבויות שנשענות על דברים שהכרתי, אם אלה בדואים בדרום הארץ ואם טנזניה או מדבריות קלהארי, קארו ונמיביה".
הרבה מדבריות וחול יש בספר.
"חול בעיניי זה קונספט מעניין, כמעט לא מתייחסים למשמעות החול בספרות. חול זה דבר שאפשר לעמוד עליו אבל הוא גם עף ברוח. דיונות הן חמקמקות, היום דיונה נמצאת כאן ובלילה היא עוברת 20 מטר, כמעט לא ניתן למפות דיונות. מדבר חולי נראה כמו משהו מת לחלוטין אבל הוא רוחש חיים. הייתי במקומות שהחול היה מלא בחרקים, ולטאות קטנות ודברים שיצאו ונכנסו מכל סלע ושיח. אנשים מסתכלים על הנוף והוא נראה להם חדגוני, אבל יש בו מלא חיים. יצאתי למסעות קמפינג, אני אוהבת לרכוב על סוסים ובהמות משא, יצאתי לטייל ברגל במקומות עם קרנפים – זו חיה כמעט פרה־היסטורית. רציתי לשקף את העושר הזה בספר ולא לנסות לחקות את הספרות המערבית".
מאיפה יצר ההרפתקנות הזה?
"אני לא מרגישה כזאת הרפתקנית. כשאת דרום־אפריקאית, מה שנראה לישראלי כמו קצה העולם, שם זה קרוב לבית. ישראלי שנוסע לסיני הוא לא הרפתקן גדול, אנשים נדהמים שהייתי במלאווי או בלסוטו או באסוואטיני, זה רחוק מכאן אבל קרוב לשם. נולדתי בישראל, אמא שלי דרום־אפריקאית מקייפטאון ויש לי שם משפחה, אני מרגישה שם בבית. עבדתי במזרח אפריקה ולמדתי סווהילי, הסתובבתי שם כאשה לבנה וזו היתה חוויה גם של זרות וגם של מוכרות”.
את מתארת בספר שני ילדים שנמצאים בסכנה מתמדת, זו תחושה מוכרת לך.
"שנאתי לקרוא ספרים שבהם ילדים יוצאים למסע ולא קורה להם כלום, כל המבוגרים אדיבים והם תמיד יוצאים ללא פגע. זה לא נכון. ילדים הם אוכלוסייה פגיעה, הם טרף קל למבוגרים עם כוונות רעות, ויש מבוגרים עם כוונות רעות, המפלצת קיימת בכל מקום. הספר מתאר גם אירועים קשים. כשילדים מתמודדים עם רוצח שיש לו ביד סכין, זה מהדהד את 7 באוקטובר בעל כורחו. הספר מדבר על טראומה, על אלימות, על מה אנשים יכולים לעשות אחד לשני ובשם מה. ילדים ישראלים צריכים שידברו איתם על חוויות של אלימות, ודווקא ספרי פנטזיה והרחקה לעולם אחר מאפשרים התמודדות בריאה. זה נותן תוקף כשבסיפור הילדים לא יודעים מה לעשות".
היום, 14 שנה אחרי צאת הסרט "כביסה מלוכלכת", איך את חיה עם הביוגרפיה שלך?
"אני חיה מאוד בשלום. הילדה בספר לא באמת נשארת לבד, היא יוצאת עם עדר. בדרך כלל יש מסע גיבור שהוא בודד, ואצלי יש מסע גיבור משפחתי, כל הזמן יש מאבק לשמור על המאהל, על המסורות, הייתי רוצה שלכל אדם יהיו פרטנרים למסע".
ולך בזמנו היו פרטנרים במסע?
"לא תמיד היו לי, ולא תמיד רציתי להיות לבד".
“לגדל דור של אנשים מעורבים פוליטית”
שרר (43) סיימה לנהל לאחרונה את הלובי למלחמה באלימות מינית וכעת פניה אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה הישראלית. "עזבתי כי אני לא מאמינה בקדנציות נצח והגיע הזמן לעשות דברים אחרים", היא אומרת. "התחלתי לעסוק בייעוץ ואני מלווה אנשים שרוצים לעשות מה שאני עשיתי – להיכנס לציבוריות הישראלית ולהשפיע. הבחירות הקרובות יהיו משמעותיות, ומעניין אותי לחלוק את הידע הזה. אני ממש לא פנומן – הכל ניתן ללמוד והכל ניתן ללמד, ולכל אחד יש הסגנון שלו".
מה מעניין אותך לעשות עכשיו?
"לגדל דור של אנשים מעורבים פוליטית ומשפיעים שפועלים בשביל העם הזה והמדינה הזאת. הייתי רוצה לראות פוליטיקה אחרת, ליצור אותה ולבנות אותה. רבים האנשים שאומרים לי 'את נאיבית', אבל אני הצלחתי – אז הוכחתי שזה אפשרי".
שרר עוסקת בייעוץ פוליטי לאנשים שכבר מכהנים בכנסת או מתמודדים לבחירות הקרובות, אך לפי החוזים אי אפשר לציין את שמם. "יצא לי שם של מי שיודעת לעשות אימפקט", שרר מתגאה. "מתקשרים אליי אנשים שאני מעריכה ואוהבת והם שואלים 'איך אני מגדיל את האימפקט?'. בואו נדבר על מסע, על ממשלה ומה התפקיד שלה, על מה נבחר ציבור חייב לציבור".
זה דורש אופטימיות.
"אני טיפוס עליז ושמח".
אבל את רואה סביבך כוחות של אלימות, פלגנות, שנאה.
"מצבנו היום הוא כזה שאפשר רק לעלות ממנו. פגשתי את הח"כים והשרים האלה באופן אישי – אני לא מאמינה שיש פה מישהו ששונא את המדינה. הם עושים מה שהם חושבים שנכון או שפשוט לא עושים שום דבר, שזה הכי קל. אני הייתי רוצה לבנות גשרים, כי זה מה שיש, ויש מדינה לנהל ויש אזרחים לתת להם מענה. בריאות לא קשורה לא לצבע או צורה או אמונה, ולרווחה זקוקים אנשים ולא משנה אם הם מדברים יידיש או ערבית או אריתראית. אנחנו צריכים לשתף פעולה כדי שלכולם יהיה יותר טוב. כדי לנהל מדינה צריך את כל הכוחות, את כל הידיים על ההגה, למעט מי שמפריע ואז אני נושכת אותו".
ספרך הראשון "עו"ד ועו"ד" עסק בהתמודדות עם פגיעה מינית ומערכת המשפט.
"זה ספר שתיאר נפגעת שמנהלת הליך משפטי נגד הפוגע ויש דינמיקה עם עורכי הדין שמייצגים אותה, שהם לטובתה, אבל השאלה היא מה באמת טובתה ואני עצמי שאלתי את עצמי מה טובת הנפגעת. באגדות המלך ארתור יש אגדה על הגבירה המכוערת – המוות מעמיד מולו חידה, שאם הוא לא יפתור אותה, ימות. החידה היא: מה רוצה האשה. המלך הולך לשאול את החלבנית, את נערת החצר, את אשתו. כל אחת עונה משהו אחר. ביער הוא פוגש את הגבירה המכוערת ובוכה מולה, הוא מבין שהוא הולך למות. הגבירה המכוערת פותרת לו את החידה – האשה רוצה להחליט בעצמה מה היא רוצה. ככה המלך ניצל ממוות, ובהמשך כמובן היא מתחתנת עם אביר והופכת לאשה יפה. אבל זה מה שרוצה האשה – להחליט בעצמה מה היא רוצה.
"האגדה הזאת מלווה אותי מילדות, וזה לא קשור רק לאשה – כל אדם רוצה להחליט בעצמו מה הוא רוצה. אני מנסה להיות פחות פטרונית, גם בפוליטיקה, פחות להגיד לאנשים מה הם רוצים ויותר להקשיב. אנשים חושבים שמריבה זו סיטואציה שבה לא מסכימים, אבל למעשה זה להתפשר, להגיע להחלטה. יש הרבה נושאים בפוליטיקה שמעולם לא הוחלט בהם שום דבר. צריך להחליט ולבצע, וזה משהו שממשלות מתקשות לעשות".
יש לך תדמית של מזיזת הרים.
"אין לי בעיה עם התדמית הזאת, אני רק לא חושבת שאני מיוחדת. כל אחד יכול להזיז הרים. איך? את לוקחת כפית, יוצאת החוצה וחופרת כל יום, את מפסיקה כשאת מגיעה לסוף. בפוליטיקה הישראלית אנשים רוצים הישגים מהירים ומתייאשים מהר, חושבים שהכל תלוי בטיב את החפירה, עושים סקר שוק לכל אתי החפירה בעולם, רוצים את החליפות הכי יקרות, מתאבססים על שעונים, נעליים, פן, ניתוחים פלסטיים והלבנת שיניים. אני לא הלבנתי את השיניים, הלכתי לעבוד. הכיור סתום? תוכל לפתוח את הסתימה רק אם תכניס את היד עמוק לגועל נפש. אין קיצורי דרך, פשוט עובדים. אנשים חיים בסבל נוראי מאז 7 באוקטובר, איבדו שליטה על חייהם, המדינה לא התנהלה, אנשים הרגישו חסרי אונים, כולל כאלה שהם שרים וח"כים. אני יכולה להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם 'הסבל אין לו סוף ובכל זאת ממשיכים' – וזה יהיה אמין. כשאני אומרת את זה, אנשים מאמינים לי. אז שמים חיוך על הפרצוף, רוכסים את הז'קט והולכים לעבוד".
