"נדרשו לי יותר מעשר שנים מפרכות כדי להפוך להצלחה בן לילה"
סינתיה אריבו היא יותר מכוכבת – היא אימפריית מולטימדיה: אחרי שהוציאה השנה אלבום וגילמה את ישו על הבמה, השבוע היא משיקה סרט המשך ללהיט הענק "מרשעת" וספר הגיגים שמקבע את מעמדה כגורו של קבלת האחר. במפגש בלונדון היא מבהירה: "החופש המוחלט מתאפשר רק ברגע שאת מפסיקה להתעסק במה חושבים עלייך"
היא מוכרת בתור אלפבה, המכשפה הירוקה מ"מרשעת". עוד לפני כן היתה הפיה הכחולה ב"פינוקיו" של רוברט זמקיס וכוכבת המחזמר הבימתי "הצבע ארגמן". ובקרוב היא תיפרד מדרך האבנים הצהובות. כל כך הרבה צבעים באשה אחת גדולה מהחיים, שגובהה 1.55 מטר בלבד ושמה סינתיה אריבו.
השבוע חוגגת אריבו את עלייתו לאקרנים של "מרשעת: חלק 2", אחרי שהחלק הראשון, שגרף 760 מיליון דולר, היה לתופעה תרבותית סנסציונית והפך אותה לכוכבת־על. אבל מתברר שזה לא מספיק לאריבו. אחרי שהוציאה אלבום סולו ("אני סולחת לך") ביוני האחרון, היא תשיק השבוע גם את ספרה הראשון, "Simply More", שהוא אוסף תובנות והגיגים אישיים. בגיל 38 אריבו מכה בברזל הרותח ובונה את עצמה כאימפריית מולטימדיה. "נדרשו לי יותר מעשר שנים מפרכות כדי להפוך להצלחה בן לילה", היא מבהירה במפגש מעריצים שנערך לכבודה באולם אירועים במרכז לונדון.
היא נולדה בדרום לונדון ב־1987 לזוג מהגרים מניגריה ("למעשה פליטי מלחמה", הסבירה), שנפרדו כשהיתה תינוקת. בנעוריה אביה ניתק כל קשר איתה ועם אחותה, ואמה גידלה את השתיים כאם יחידנית (חברת ההפקות של אריבו נקראת על שמה, "הבת של אדית"). בתחילת דרכה אריבו למדה משחק בראדא (האקדמיה המלכותית לאמנויות הדרמה), עבדה כסדרנית בתיאטרון ופועלת בבית חרושת לחולצות, הופיעה בברים עם גרסאות כיסוי והתגלגלה מתפקידון לתפקידון בהפקות שוליים בלונדון.
חייה השתנו ב־2013 כשלוהקה לתפקיד הראשי במחזמר "הצבע ארגמן", בהפקה שעלתה בבית חרושת ישן לשוקולד שהוסב לאולם תיאטרון זערורי. כשהודיעו לה שההפקה עוברת (בהיקף מוגדל) לברודוויי ב־2015, היא היתה בטוחה שצוחקים עליה. התפקיד בברודוויי הביא לה לא פחות משלושה פרסים מרכזיים: טוני (על ההופעה בהפקה), אמי (על ביצוע שירים מההפקה בטלוויזיה) וגראמי (על אלבום ההפקה).
הצלחת המחזמר סללה את דרכה להוליווד, והיא הופיעה בטלוויזיה (בין השאר, גילמה את אריתה פרנקלין) ובסרטים כגון "אלמנות" (2018) ו"הארייט" (2019), שבו גילמה את משחררת העבדים הארייט טאבמן, ושזיכה אותה בשתי מועמדויות ראשונות לאוסקר: האחת על התפקיד והשנייה על השיר המקורי שכתבה לפסקול.
אבל הזינוק האמיתי לצמרת הגיע בשנה שעברה עם "מרשעת". אריאנה גרנדה שלוהקה לצידה היתה כבר כוכבת מבוססת שמכרה 90 מיליון תקליטים. אריבו היתה ידועה הרבה פחות ממנה, אבל הצליחה להתלבט לצידה ואף לקטוף מועמדות נוספת לאוסקר כשחקנית ראשית בזכות כישרונה הנדיר — כשהיא פותחת מבערים קוליים, העולם נעצר, וכשהיא נותנת פיסה מנשמתה בכל הופעה שלה ("אחרת זה פשוט לא יעבוד"), הדמעות זולגות מעצמן. והיא גם קומיקאית מחוננת. "אין דבר שסינתיה לא מסוגלת לעשות", אמר עליה הבמאי של "מרשעת" ג'ון מ. צ'ו. "יש בה כוח ופגיעות, עומק וקלילות, ובעצם מהותה היא אגדה מהלכת" (אפילו רצה — חצי מרתון בכל יום, אם לדייק).
מאז אריבו בלתי ניתנת לעצירה, וראשה המגולח ("זה התחיל כי כך היה הרבה יותר פשוט וקל לחבוש את הפיאות ב'מרשעת' אבל אז גיליתי שאני אוהבת את העובדה שפתאום רואים לי את הפנים") נעשה מוכר בכל בית בעולם, כמו גם ציפורניה הארוכות ומשובצות התכשיטים.
"ספר שהוא כמו חיבוק מסינתיה"
"הספר של סינתיה הוא כמו חיבוק ממנה", אומרת מפיקת המפגש בלונדון בדברי הפתיחה, והקהל — מבוגרים וצעירים מכל המגזרים, חלק מהם הגיעו מחופשים לאלפבה — פורץ בצרחות חסרות שליטה. כולם רוצים חיבוק מאריבו, שמיצבה את עצמה כשגרירה מובילה, כמעט גורו, של קבלת השונה והמשונה, האחר והמאתגר. גם הספר שלה מוקדש ל"כל מי שאמרו לו שהוא מוגזם", ובכריזמה שקטה של מנהיגה טבעית היא מבטיחה לקהל שאין דבר כזה, מוגזם, יש רק אנשים ש"לא מרשים לעצמם לחגוג עד הסוף את מי שהם באמת ואת מה שיש להם להעניק לעולם".
"כולנו אאוטסיידרים", אומרת הפשיניסטה שהגיעה למפגש בחליפת עור שחורה עם קישוטי פרווה מנומרת ותרמוס אדום עם התה האהוב עליה ("אני הולכת איתו לכל מקום כי זה עושה אותי מאושרת"). "גם ישו היה אאוטסיידר", היא אומרת — תזכורת לכך שלא מזמן היא גילמה אותו בהפקה בימתית של "ישו כוכב עליון" בלוס אנג'לס ("זה עורר מחלוקת לא קטנה, אבל אי אפשר לחולל מהפכות בשקט").
"העולם אומר לאלפבה ולסילי מ'הצבע ארגמן' שהן מכוערות", ממשיכה אריבו. "אבל יופי הוא בעיני המתבונן, והמתבונן הכי חשוב הוא את עצמך. שיעור חשוב שלמדתי במסע שלי בחיים הוא שהחופש המוחלט מתאפשר רק ברגע שאת מפסיקה להתעסק במה חושבים עלייך אחרים ואיך הם רואים ומגדירים אותך. לא פשוט להיות אשה שחורה במקצוע שלי, ולהיות אשה שחורה קווירית זה מסובך כפליים. אבל ככל שהדרך יותר קשה, כך היא יותר מעניינת, ובחלקי נפלה הזכות לספר את הסיפורים הכי מעניינים".
"קראו לי 'יצור', אז אהיה יצור"
השנה הקרובה של אריבו עתידה להיות עמוסה עוד יותר: השבוע, כאמור, עולה "מרשעת: חלק 2", שצפוי להיות אפל יותר מקודמו, עם פחות שירי פופ ויותר בלדות "כבדות", אבל הכנסותיו עדיין צפויות להעפיל על אלו של החלק הראשון; בפברואר היא תגלם 23 תפקידים שונים בהצגת יחיד בלונדון על פי סיפור דרקולה ("כבר קראו לי 'יצור', אז אהיה יצור"); והסכם בלעדיות לפיתוח פרויקטים עתידיים, שעליו חתמה חברת ההפקות שלה עם אולפני יוניברסל, מבטיח שהסיפורים המעניינים מכיוונה לא יפסיקו להגיע.
עם הספק כל כך מרשים מפתיע לשמוע את אריבו מספרת במפגש שכשלמדה בראדא, המורים האשימו אותה בעצלנות. "לא הייתי עצלנית", היא מבהירה, "אלא פשוט עייפה ומותשת מכל העבודות שעבדתי בהן כדי לממן את הלימודים". היא מספרת כי סבלה מגזענות מצד המורים והמנהלים, שעליה המוסד התנצל בדיעבד. סגירת המעגל שלה הושלמה בשנה שעברה כשהיא מונתה לסגנית הנשיא של בית הספר — האשה השחורה הראשונה ב־120 שנות קיומו שנבחרה לתפקיד.
הצלחה היא אכן הנקמה הטובה מכולן. באמצע המפגש בלונדון, כמו משום מקום, ניגשה לשולי הבמה ילדה בת 11 שמיררה בבכי של התרגשות, וביקשה למסור לאריבו בובה שהכינה בדמותה. אריבו ביקשה מהילדה להבטיח לה שתמיד תעשה "כאלה החלטות נהדרות כמו שעשית עכשיו". "אני מבטיחה", מלמלה הילדה וזכתה לאותו חיבוק שכולנו רצינו לקבל מכוכבת הערב.
