מהאלבומים החדשים של טונה ועד הדוקו המרתק על בונו: ההמלצות השוות לסוף השבוע
וגם: להשתולל עם פיניאס ופרב, לאחות את השברים בקרמיקה ופשתן, לצלול לרומן פולני יהודי שוקק ולגלות עתיקות ממקס סטוק עם אורית ישי - ועוד דרכים לנצל את סוף השבוע
אלבום
להרים את הראש למעלה ולחגוג עם טונה
בשבוע שעבר הפתיע טונה (איתי זבולון) עם שני אלבומים חדשים: "רובים ותלתלים" ו"ראפ מטורף". 19 שירים שרובם נכתבו בימים הראשונים למלחמה, כל אחד עם סגנון מוזיקלי קצת אחר ושיתופי פעולה עם רביד פלוטניק, פלד, חיים משה וסימה נון. "רובים ותלתלים" מרפרר למוזיקה המזרחית של שנות ה־90-80 וכולל את "קשר בתקצורת" עם חיים משה שמתייחס לשסע במדינה. "ראפ מטורף" הוא חגיגה אנרגטית מוזיקלית, כולל הדואט עם פלוטניק (הנושא את שם האלבום) על הדרך שעברו השניים מהמרתף בלבונטין ועד להיותם מלכי הז'אנר. טונה ממעט מאוד להופיע בתקשורת, את מה שיש לו להגיד הוא אומר דרך השירים, והוא לא מפסיק להגיד, לפעמים זה זרם תודעה אסוציאטיבי ולפעמים יש אמירות יותר חזקות, ויצים והומור. הוא סטורי טלר בחסד, מלא כישרון, יצירתיות ומודעות עצמית, ולעתים זה מרגיש שהוא משועבד לתדמית שלו ולמה שמצופה מראפר במעמדו ("כן הפה שלי כמו אולר, תהיה אולר ויאללה תתקפל/ לא פשוט להיות נאמבר וואן, בואו בדוק את זה תתכבד", "ציוד כבד"). הרבה מהשירים מתייחסים למלחמה, כולל "ראש למעלה" שבו הוא משתף מחוויותיו כששר מול חיילים פצועים, וחלקם כוללים גם ביקורת חברתית. להבדיל מאלבומו הקודם "מזרח פרוע" שבו יצא נגד מדיניות הממשלה בקורונה, ומהבעת דעותיו בהופעות, הפעם הוא מתרחק מאמירה פוליטית נחרצת ושומר על ממלכתיות ("ולא חשוב במי בחרת/ כולנו צריכים חיבוק עכשיו, נריב אחר כך/ אחרי כל כך הרבה מוות, זמן ליצור הרבה חיים/ בואו נקליט אלבום כפול, בייבי בום רק של שירים", "יאכטה").
מאיה נחום שחל
דוקו
לראות איך בונו הופך את הסלון לאיצטדיון
לפני שלוש שנים הוציא בונו ממואר בשם "Surrender" שאותו כתב בימי הקורונה, בעקבות ניתוח חירום מסכן חיים שעבר בלבו ושגרם לו לחשבון נפש. אחר כך הוא עיבד אותו למופע במה של מונולוג ומוזיקה, שבו הוא מבצע את שירי U2 עם הרכב מיתרים קאמרי. וכעת המופע הזה תועד לסרט הופעה אוטוביוגרפי שעלה לפני שבוע באפל טי.וי. “Bono: Stories of Surrender” בוים על ידי אנדרו דומיניק, הבמאי הקבוע של סרטי ההופעה של ניק קייב (שהשראתו על המופע הזה ניכרת). בגיל 65 בונו נורא דומה לרובין וויליאמס והוא מרבה לרדת על עצמו, ובעיקר על העובדה שהוא אומנם כוכב רוק גדול, אבל הוא איש נמוך. רבע איש, לדבריו. יש משהו תיאטרלי ומעט בומבסטי בהגשה של בונו, אבל למי שאוהב כמוני את U2, יש משהו מרתק לא רק בעיבודים החדשים והאינטימיים להמנוני הרוק האיצטדיוניים האלה אלא גם לסיפור האישי והלאומי של החיים לצד מלחמת אזרחים באירלנד, בן לאב קתולי ולאם פרוטסטנטית, ששר על שלום, ולבסוף ראה את השלום מגיע למדינתו. למי שיש את משקפי אפל ויז'ן פרו - זו ההפקה התיעודית הראשונה של אפל שיועדה לפורמט 360 מעלות.
יאיר רוה
טלוויזיה
להשתולל עם פיניאס ופרב
כמעט בכל פרק של האנימציה "פיניאס ופרב" נשאלים שני האחים החורגים, גיבורי סדרת הילדים, כשהם בעיצומה של בניית מכונת זמן או התקנת רכבת הרים, אם הם "לא קצת צעירים מדי בשביל לעשות דבר כזה?". והם תמיד משיבים: "כן, אנחנו כן". על כך מגיבים המבוגרים האחראים: "אה, יופי". אולי עכשיו, כשהם חוזרים למסך אחרי עשור של היעדרות, הם התבגרו? התשובה היא לא. וזה "יופי". "פיניאס ופרב" היא סדרת אנימציה אמריקאית ששודרה בין השנים 2007 ו־2015 ועקבה אחר מעלליהם בחופשת קיץ אינסופית, וגם אחרי קנדיס, אחותם הגדולה, שהעיסוקים שלהם מוציאים אותה מדעתה, וחיית המחמד שלהם פרי הפלטיפוס שביקום מקביל הוא סוכן חשאי הנלחם במדען מרושע. הסדרה, שהעונה החדשה שלה עולה היום בדיסני פלוס, מצחיקה, אינטליגנטית, ועשירה בצבעים ובצלילים. יש בה שפע של בדיחות והרבה שירים, כמו במיוזיקל, מסוג הדברים שמבוגרים אוהבים לא פחות מילדים.
רותה קופפר
קראפט
לאחות את השברים בקרמיקה ופשתן
בסטודיו אטלס היפה של אספן הקרמיקה הישראלית יעקב אביר עובדיה, לצדם של פריטים היסטוריים נדירים מתחומי היודאיקה והאמנות השימושית בארץ, תיפתח היום תערוכה ראשונה של הקרמיקאית והעיתונאית עמית סנדיק. "הרוקמת לחימר" כוללת 20 כדים שיצרה סנדיק בעבודת יד ועליהם רקמת תפרים גסים בחוט פשתן, שתי מלאכות המבוססות על מסורת נשית עתיקה. "השילוב בין חימר גולמי וחוט פשתן יוצר שפה חזותית של חומריות טבעית ומחוספסת בגוונים ארציים", אומרת סנדיק. "הזיכרון שלנו מהשנה וחצי האחרונות מביא לידי ביטוי את המילה איחוי. התפרים אינם קישוט, אלא פעולה של חיבור ואיחוי של שבר". וכך גם מוצגות העבודות בחלל: בדבוקה אינטימית, כמו מבקשות להישען זו על זו, לנהל שיח. עד 26.6, שמעון הצדיק 15, יפו.
עילית מינמר
ספר
לצלול לרומן פולני יהודי שוקק
פולין היא לא רק שואה ומחנות ריכוז, היא גם היסטוריה ארוכה של חיים יהודיים מלאים ושוקקים. הרומן "שטרמר" של הסופר היהודי־פולני מיקולאי לוז'ינסקי עושה חסד עם החיים האלה. "שטרמר" (הוצאת כרמל, בתרגום רינה בודנקין) מספר על משפחה יהודית בעיר טרנוב בדרום פולין, בין שתי מלחמות העולם. ההורים נתן ורבקה וששת ילדיהם חיים ביחד, ישנים, נושמים, רבים וצוחקים בדירת חדר בקומת קרקע, בבניין לא מהודר במיוחד בעיר. הספר מתאר ברוב חוכמה והומור את האופי והתודעה של כל אחד מבני המשפחה, החל בנתן המחוספס שרק מחפש הזדמנות להתעשר ולהוכיח לעולם כמה הוא שווה, רבקה אשתו הסבלנית והטובה וילדיהם. הספר עוקב אחר קורות המשפחה על רקע האירועים הפוליטיים של התקופה, שמגיעים לשיאם עם הכיבוש הנאצי. "שטרמר" זכה להצלחה רבה בכל אירופה, יש לו כבר ספר המשך, וגם משא ומתן על עיבודו לסדרת טלוויזיה.
שירי לב־ארי
תערוכה
לגלות עתיקות ממקס סטוק
אורית ישי היא אמנית רב־תחומית שידועה בהצבות טוטאליות שעוסקות במיתוסים ישראליים, קודים חזותיים ואקטואליה בוערת, תוך שימוש בלתי שגרתי בחומרים כמו ניאון, חול, וידיאו, צילום וחפצים אמיתיים. בפרויקט שאפתני חדש היא חוזרת למודיעין מכבים רעות, מקום מגוריה בעבר, ומציגה במקביל שתי תערוכות משלימות. ישי מתעתעת בתערוכות בין עובדות היסטוריות לאובייקטים מפוברקים שהיא יוצרת, וחושפת את האובססיה הישראלית לארכיאולוגיה כמכשיר שליטה פוליטי. ב"רגל של ציפור, מטבע שחוק", בגלריה 51 במודיעין, היא בוראת אתר חפירות פיקטיבי, שמארח את הווידיאו "משמר העתיקות". זהו סרט שבו קבוצת ילדים ארכיאולוגים, המגולמים בחינניות על ידי בני משפחתה, מנסים לגלות את האמת מאחורי הממצאים המצחיקים שהם חושפים, ולהיזהר ממסורות דתיות לא מבוססות. ב"לגעת במשי, באדמה החמה", במוזיאון לתולדות החשמונאים החדיש בעיר, ישי כבר מתערבת בתצוגה הארכיאולוגית האמיתית. מוצגים, בין היתר, ממצאי הילדים מהסרט, וכן תצלומים מטופלים ואובייקטים שהיא מכנה "עידן המקס" - כדים תעשייתיים חדשים שהיא רוכשת בחנויות מקס סטוק ומיישנת אותם לכדי מוצגים אבסורדיים המתחזים לעתיקים. אוצרות: ניצה פרי ומירב שי.
יקיר שגב
