סגור
פנאי גלריה ל אמנות  זיוה לוין  סופי ברזון מקאי בארי
הגלריה השרופה בקיבוץ בארי. "רק אחרי הטבח נודע לי שנהרסה. לא יודעת למה אבל חשבתי שהיא דווקא ניצלה"

"אני פליטה במלון שמנסה לצעוד חזרה לתוך האנושות"

במשך 20 שעות היתה סופי ברזון מקאי, מהאוצרות של גלריית בארי, כלואה עם משפחתה בממ"ד כשמסביב מתחולל טבח. כשיצאה משם העניקה ריאיון שנהפך לוויראלי "אבל גם הוא צונזר". עתה, לקראת הקמת הגלריה מחדש בבית רומנו, בסיוע עיריית תל אביב, חברת נדל"ן וממשלת גרמניה, שתרמה מיליון יורו, היא אומרת שהחזרה שלה לעסוק באמנות היא התקווה והבריאה מחדש

סופי ברזון מקאי, אחת משתי האוצרות של גלריית בארי, גילתה שהגלריה נשרפה עד היסוד מקריאת כתבה בעיתון. "ישבתי בערב, פליטה בעין הוד וקראתי ב'הארץ' איך מישהו מתאר את מה שנשאר מהקיבוץ, והוא אומר: 'פה היתה הגלריה'. ואוו! לא יודעת למה, אבל חשבתי שהיא דווקא ניצלה. כתבתי לזיוה ילין, האוצרת השנייה, ושאלתי אותה 'מה נעשה?’. התחושה היתה שבאמת לא נשאר לנו דבר בעולם".
המהלומה הזאת באה אחרי שהיא ומשפחתה, הכוללת את בן הזוג טל ושלושת ילדיהם בני 12, 9 ו־3, שהו 20 שעות של גיהינום בממ"ד ביתם. החורבן של מפעל חייה היה רק עוד מסמר בארון.
אבל כעת נודע שלגלריה לפחות נמצאה גאולה. היא תעבור לפעול בבית רומנו בתל אביב — זה חלל מואר של כ־80 מ"ר, בדומה לגודל החלל שהיה לגלריה בקיבוץ. זה יהיה ביתה הזמני לשלוש השנים הקרובות, עד שישקמו את הקיבוץ. הגלריה מוקמת בשיתוף פעולה בין עיריית תל אביב לחברת הנדל"ן YBOX, בעלת הנכס, המשכירה אותו לעירייה, לקיום פעולות תרבות. החברה תתרום את החלל ללא שכירות, והעירייה תממן את הארנונה.
הגלריה בבארי נפתחה באוקטובר 1986, בחג ה־40 לבארי. המייסדת שלה, אורית סבירסקי, נרצחה ב־7 באוקטובר, ובנה איתי נחטף לעזה. זיוה ילין, אשתו של חיים ילין, ראש מועצת אשכול ולשעבר חבר כנסת, הצטרפה בתחילת שנות ה־90 לגלריה. ברזון מקאי, בת ה־39, עובדת איתה כאוצרת כבר 15 שנה. במשך כל השנים הגלריה הציגה כ־400 תערוכות במגוון תחומים; ציור, פיסול, צילום, וידיאו, הדפס, מיצב ופרפורמנס.
"עבדנו בגלריה במשרה מלאה", מספרת ברזון מקאי, "זאת גלריה נתמכת על ידי משרד התרבות, שנדרשת לתקן עבודה מקצועי. הגלריה היתה מאוד מעורה בקהילה. מטרתה היא שגם מי שנמצא בפריפריה ייהנה מאמנות המוצגת לרוב במוזיאון תל אביב. במשך השנים היא משכה קהל רב ונהפכה לחלק משגרת היומיום של התושבים. ילדים בקיבוץ היו מגיעים בלי ההורים שלהם. גדלו עם התחושה שהגישה לאמנות היא חלק מהחיים".
יוזמת העברת הגלריה לתל אביב עד שישקמו את הקיבוץ היא רויטל בן־אשר פרץ, יועצת ראש עיריית תל אביב־יפו לאמנות ומחזיקת תיק התרבות.
לתקומה של הגלריה יש גם משמעות סמלית. בן אשר־פרץ אומרת שלדעתה מחבלי חמאס שרפו את הגלריה בכוונה. "הם הגיעו עם מפות. ידעו לאן נכנסים. במלחמת רוסיה־אוקראינה הרוסים השמידו 274 מוסדות תרבות. אני בטוחה שזאת גם היתה כוונת חמאס. אז מחשבות התקומה שלנו פה הן סביב אמנות והרוח".
ההחלטה שזה יהיה בבית רומנו התקבלה במשותף. "לפני שלושה שבועות זיוה וסופי באו מים המלח", מהמלון שבו הן ומשפחותיהן ושאר בני הקיבוץ גרים מאז השבת השחורה. "הסתובבנו בשמונה לוקיישנים שונים בעיר — בחללים ציבוריים, וגם כאלה של אנשים פרטיים שרצו לתת להן מעון לשנים הקרובות”.
"כשהן נכנסו לכאן", היא מספרת על הגלריה שטופת האור בבית רומנו, "הן אמרו 'זהו, הגענו לסוג של בית'".

"מחשבות על הבית המשובש"

בית רומנו, מבנה בן ארבע קומות הנמצא בין רחוב דרך יפו לפארק המסילה, מוכר ואהוב על תושבי העיר. המבנה שהוקם ב־1947 כמרכז לבתי מסחר וקונפקציה בתחום הטקסטיל נהפך בשנים האחרונות למרכז בילוי שמתקיימים בו כ־600 אירועי תרבות חינמיים בשנה. המקום כולל את "התדר", מסעדת רומנו של השף אייל שני, מועדון הרפי ועוד מיזמים תרבותיים.
במאי 2022 רכשה קבוצת YBOX את המבנה תמורת 370 מיליון שקל. זמן קצר לפני שפרצה המלחמה הגיעו החברה והעירייה להסכם על הבעלות של בית רומנו, שלפיו העירייה תקבל אותו לידיה והחברה תקבל תוספת זכויות בנייה למגורים ותעסוקה בפרויקטים שהיא כבר מובילה.
"YBOX היו הראשונים שאמרו שיפטרו את השוכרים משכירות על הגלריה בשלוש השנים הקרובות”, מתארת בן אשר־פרץ. "העירייה תיקח על עצמה את הארנונה. השיפוץ, שמוערך ב־400 אלף שקל, ישולם על ידי אקרו נדל"ן". אך בכך לא מסתיימת רשימת האזרחים והחברות שתרמו ליוזמה. בחודש שעבר הודיע נשיא גרמניה פרנק ואלטר־שטיינמאייר כי ממשלתו תתרום 7 מיליון יורו לשיקום בארי "ובית ליבלינג, מרכז העיר הלבנה, שבו אני חברה בוועד המנהל, הודיע שמתוכם מיליון יורו יועברו לגלריה בבית רומנו. זאת גלריה שאנחנו בונות מאפס, לא גלריה מוכנה שנכנסים אליה", אומרת בן אשר פרץ, שגם מובילה את המדיניות למען זכויות האמן בישראל באיגוד האמנים.
נציגת YBOX, איזבל עיני, מנהלת מתחם בית רומנו, מספרת כי ההסכם שאליו הגיעו עם העירייה יאפשר "להמשיך את העיסוק בתרבות וגם להרחיב אותו".
השבוע מתחילים לשפץ את חלל הגלריה בבית רומנו והציפייה שזה יארך כחודש וחצי. "קמנו, ניערנו את הבגדים, שמנו איזה פלסטר ויצאנו לדרך", אומרת ברזון מקאי. "תחושת הדחיפות בערה בנו. את נותרת בתוך ואקום, בלי בית, בלי חברים, בלי כלום — וזה היה משהו להיאחז בו. עוגן. משהו שאני מבינה אותו. יש לו צורה שאני יכולה לזהות, יש אנשים שאני יכולה לדבר איתם".
האוצרות שואפות לפתוח את הגלריה לקהל בבית רומנו בסוף פברואר 2024. "התערוכה הראשונה תהיה של ציירת תל־אביבית מאוד מוכשרת שקוראים לה יעל חובב. כל העבודות שלה עוסקות בבית, יחסים בין־אישיים אינטימיים ומאוד משובשים, שכמובן מעוררים מחשבות על הבית שלנו".
איך תציינו את מה שקרה בבארי בפתיחה?
"אנחנו לא גלעד זיכרון. לא נעסוק בהנצחה. ההנצחה היא בעצם קיומנו. כרגע צריך לתת לדברים לשקוע וזמן לפענח אותם. יש לנו את כל החיים להתעסק במה שקרה".

"בן אדם, אני רוצה תשובות"

ברזון מקאי, בת לאבא בן קיבוץ ואמא מתנדבת, שעברו לאנגליה וחזרו כשהיא היתה בת 7. ביום שבת 7 באוקטובר שהתה עם משפחתה בממ”ד כמעט 20 שעות. קשה לתאר שהאשה שיושבת מולך ומדברת על אמנות עברה את זה. "התחבאנו בשקט. שש שעות מתוך זה בחושך מוחלט. לא היה חשמל, לא היו מים. היה חם. התחלנו לשמוע צרורות של יריות. קיבלנו הודעות לקבוצה של האמהות של בארי שיש חדירת מחבלים. זאת הקבוצה שנהפכה לחמ"ל בסוף".
ההודעה "מחבלים בקיבוץ" הפחידה אותה למוות, היא מספרת, וממשיכה לקרוא הודעות מקבוצת הווטסאפ שמתגוללות כסרט אימה. "היו בתים שהתלבשו עליהם, רימונים, יריות, עד שלא נכנסו לתוכם לא נרגעו. גם אצלנו הם ניסו לנסר את הקיר עם דיסק. כיתת הכוננות שלנו נלחמה עלינו. יוסי בכר עשה שם מארב.
"אבל חיילים לא באו. אנשים דיממו למוות בתוך הבתים שלהם, ובחוץ היו חיילים, טנקים נגמ"שים — שלא נכנסו. בהודעות רואים שאנחנו כותבים שיביאו טנק או מטוס שיסיטו את האש מאיתנו".
כך זה נמשך כמעט יממה שלמה. כשסוף סוף חולצו, הם יצאו מבתיהם וסביבם "בתים שרופים, שכונות שלמות בוערות, וגופות של מחבלים בכל מקום, האוויר היה בצבעים מוזרים", היא נזכרת. "לצאת מהבית היה מזעזע. החזקתי את הקטנה שלי על הידיים והיא רעדה כאילו שהיא מפרכסת. הלכנו עד מחוץ לשער. והאוטובוס לקח אותנו. אנשים יצאו משם כאילו מהגיהינום. כולם בוכים. כו־לם בוכים. לאוטובוס עלו ילדים שכבר לא היו להם הורים. חייל חילק שם איזו חפיסת שוקולד. 'נגמר. היום הזה נגמר'". הוא גבה 118 הרוגים רק מבארי באותו היום.
זמן קצר אחרי 7 באוקטובר התראיינה ברזון מקאי לחדשות 12, וקטע מדבריה באותו ריאיון נהפך לוויראלי ברשתות החברתיות. "איפה כל מי שקרא לנו בוגדים? אנחנו הבוגדים?", היא שואלת בזעם. "הם הבוגדים — האנשים שאני משלמת להם את המשכורת שלהם והם השאירו אותנו למות. הם הבוגדים, הם בגדו במדינה. הדם של כל הנרצחים, התינוקות שנחטפו, על הידיים שלהם".
אחד הצייצנים בטוויטר החליט להעלות את הקטע הזה מדי יום, וכל פעם הקטע זוכה לעשרות אלפי צפיות ושיתופים, וכך הדברים הנוקבים ממשיכים להדהד. "בריאיון אמרתי דברים יותר נוקבים, והם קוצצו", היא מספרת. "אמרתי ש'לא ראיתי את בן גביר מגיע לעזור כמו יאיר גולן, כמו אותם מילואימניקים שקראו להם 'בוגדים'. אלה מי שהגיעו להציל אותנו. מי בא? יהדות התורה? מי קובר את הילדים שלו עכשיו? ומי נרצח? ומי מעל בתפקידו? הם שכחו שיש להם עבודה, להגן על האזרחים. זאת פשוט בגידה. להשאיר חבל ארץ להיטבח במשך שמונה שעות. המחבלים כבר לא ידעו מה לעשות עם עצמם, עשו רונדלים בקלנועיות. בניר עוז הם טבחו, חטפו ועזבו. וואט דה פאק? בן אדם, אני רוצה תשובות לדבר הזה".

"העולם נפתח מחדש"

כשאנחנו נפגשות בגלריה בתל אביב חודשיים אחרי אותם דברים, היא מספרת ש"המורכבות של המצב היום מגלה את עצמה במקומות שאז, קרוב לאירוע, עוד לא זיהינו", היא אומרת. "אני לא נושאת את המילה 'ניצולה' בגאווה. אנחנו לא מחפשים שיגוננו עלינו. אבל אם כולם יזכרו את מה שהקהילה הזאת עברה, אני חושבת שהעולם יהיה מקום טוב יותר".
מה עוד השתנה בחודשיים?
"בהתחלה היה צורך לענות על צרכים מאוד מיידיים. ברמה של איפה לשים את הראש? ברמה שנשברה לי שן ואיך אני מטפלת בזה. איפה עושים כביסה? כשהחיילים באו לחלץ אותנו, אמרו לי 'אולי את צריכה לקחת איתך תרופות או משהו כזה?'. אמרתי להם 'לא. רק תוציאו אותי מפה!'. בהתחלה העולם היה מאוד־מאוד קטן. אבל אז הוא נפתח והתחיל לגדול מחדש והילדים צריכים לחזור למסגרות ואת מנסה לחזור לעבודה. זה מפגש מאוד מורכב. אנחנו פליטות בתוך מלון שמנסות לצעוד חזרה לתוך האנושות".
אגב חזרה, בינתיים כל הילדים החטופים של בארי חזרו. זה היה רגע של אור?
"כל הילדים חזרו. אבל לא כל הנשים. הגברים שלנו שמה. החזרה של החטופים היא נוראה באופן חדש. היא אוחזת בתוכה את הזוועה. לראות ילדים שהיו בשבי מעמת אותך עם הדבר הזה שעד אותו רגע אולי יכולת להכחיש".
איך התחושה להתמודד עם כל המוכחש הזה?
"גם רגשות האשם מתחזקים. אשמת הניצולים שלנו היא ממש על פי הספר. לכולנו יש מזה. מה לא עשינו? איך גרמנו לזה? איך לא עזרנו? לפסיכולוגית שלי יש עכשיו הרבה עבודה".
בזמן שיש אנשים שהם באמת אשמים.
"אבל זה עדיין באשמתנו כי על מי סמכנו? איך יכולנו לסמוך על מי שהוכיח לנו שהוא שקרן פתולוגי? והם עדיין בממשלה האנשים האלה — מאשימים אחרים".
בינתיים בסבך השאלות מוצאת סופי ברזון מקאי משמעות באמנות. "היצירה היא בריאה, באנגלית זה ממש אותה המילה — Creation. אנשים שפנו אלינו כדי לעזור ולהקים את הגלריה מחדש, כמו רויטל עם הנדיבות והקולגיאליות שלה, הם התקווה שנצא מהצד השני עם משהו. זה הביטחון ברשת של עולם האמנות, שמשהו התחדש בו ואני מקווה שלא נאבד אותו".