במאיות הסרט על שורדות הנובה: "היה חשוב לנו שלא לסיים את הסרט בהפי אנד"
"אחרי המסיבה", סרטן התיעודי של לימור פנחסוב ושירה שמיר העוקב אחר ארבע שורדות הנובה וישודר בכאן 11, ליווה את הצעירות במשך שנה לאחר הטבח והתעקש להקשיב, לתת ביטוי לפוסט־טראומה ולהדגיש את הקול הנשי. "מצפים משורדות הנובה לחזור לחיים הקודמים אבל המלחמה נמשכת"
סרט התעודה "אחרי המסיבה", שיהיה המשדר המרכזי של כאן 11 ב־7 באוקטובר וישודר מיד אחרי טקס המשפחות של הנרצחים, מתחיל בתקריב על פניה של אחת הגיבורות שלו. היא נוסעת באוטו ומסתכלת החוצה במשך שניות ארוכות, רגעים של התבוננות והפנמה שקטים אך רועמים המאפיינים את הסרט כולו, שמשמיע קול אחר, קול של ארבע משורדות מסיבת הנובה.
הראשונה היא מזל תזזו מנתיבות, שהמחבל הכה אותה בראשה בקת הרובה שלו, כפת אותה בחבל וברגע האחרון החליט שלא לירות בה או לחטוף אותה כי העמידה פני מתה. בסרט היא מספרת שהיא לא מצליחה להשתחרר מפניהם של יוחאי בן זכריה ודניאל כהן, חברים שהיו איתה במסיבה ונרצחו. השנייה היא אור אלמקייס מתל אביב, שעבדה במסיבה בשער הכניסה ובזמן שברחה נורתה על ידי מחבל ונפצעה ברגלה. היא מקפידה ללכת לכיכר דיזנגוף שבה הוצבו תמונות של הנופלים ולנגב את האבק מהן. השלישית נטע כהן מהרצליה, שחזרה ואמרה לעצמה בזמן הבריחה "לאמא שלי יש ילדה אחת", ולכן היא חייבת לחזור אליה; האחרונה היא מלאת בן חיים, שהתחבאה במשך שעות ארוכות בשיחים עד שחולצה, ובהמשך לקחה על עצמה תפקיד של הסברה בכל העולם במסגרת עמותת הנובה. בסרט היא אומרת שטוענים בפניה שמי שנרצחו בוודאי היו רוצים שהיא וחברותיה יחזרו לתפקד, להיות מאושרות, לחיות את החיים, "אבל החטופים לא יגידו שהלוואי שהמדינה תמשיך ליהנות".
שירה שמיר: הסרט מבקש מהצופים להישיר מבט אל הנשים המדהימות האלה, ואל ההתמודדות שלהן בתהליך ההחלמה"
411 אנשים נרצחו במסיבת הנובה וכ־3,700 שרדו את הטבח. במאיות הסרט, לימור פנחסוב ושירה שמיר, בחרו ללוות את ארבע הנשים האלה במשך שנה, מזמן קצר אחרי הטבח ועד שנה אחרי. פעם בחודש הן פגשו אותן ושאלו כמה שאלות קבועות: מה שלומך? איך את ישנה בלילה? מה עם החברים?
"רצינו לראיין ארבע נשים שורדות, שיצולמו בגובה העיניים, כדי לדבר איתן על המסע לריפוי מהפוסט־טראומה. חלקן היו פצועות פיזית, אבל לא התעסקנו בזה. התעסקנו רק בנפש", אומרת פנחסוב. "נורא קשה לתעד את הטראומה בזמן שהיא קורית. היו גיבורות שוויתרו על ההשתתפות במשך הצילומים. הן נכנסו בלי להבין בדיוק מה זה דורש מהן. יצרנו איתן קשר די מיד אחרי 7 באוקטובר. הרעיון היה לדבר רק על מה שנוח להן. משהו שלא התנסיתי בו ב־20 שנות קריירה".
הרעיון הראשוני לסרט היה של שמיר שבדיוק סיימה לימודי קולנוע במכללת ספיר בשדרות. חברתה עדי דותן התגייסה לאיתור מרואיינות והצטרפה כיוצרת ובהפקה. "עדי ואני הבנו שיש לנו חיבור ספציפי לנשים השורדות מהנובה, בנות גילנו, הרגשנו שבקלות יכולנו להיות במקומן", אומרת שמיר. תאגיד השידור אהבו את הפרויקט וצירפו אליו את פנחסוב, במאית תעודה מנוסה, בת 53, שביימה והפיקה את הסדרה "ספק סביר" לכאן 11, את "המפלצת מהסמטאות" ל־yes דוקו ושורה ארוכה של סרטים וכתבות לחדשות 12 ולתוכנית התחקירים היוקרתית "עובדה" בקשת. היא מדגישה לאורך הריאיון איתה עד כמה הפרויקט הזה היה מבצע משותף שלה, של שמיר, של דותן ושל לילך שעיו ואיריס זכי, שהיו שותפות ביצירה.
"ביום הצילום הראשון, שהיה שבועיים לאחר תחילת המלחמה, ראיינתי ארבע נשים, והן סיפרו את סיפור ההישרדות שלהן", מספרת שמיר. "בריאיון האחרון של אותו היום התיישבה מולי שורדת שלא משתתפת בסרט. היא שיתפה את סיפור הבריחה שלה וכיצד נאלצה להסתתר בזמן שהיא צופה בחלק מהזוועות הנוראיות ביותר שקרו באותו הטבח. היא פרצה בבכי קורע לב, בכי שלא הכרתי לפני כן. הצלם השאיר את המצלמה דולקת ויצא ביחד עם המפיקה. אני המשכתי להישיר מבט אליה. זאת מהות הסרט – מבקש מהצופים להישיר מבט אל הנשים המדהימות האלה, ואל ההתמודדות שלהן בתהליך ההחלמה".
לימור פנחסוב: בהתחלה הציבור עטף את שורדי הנובה. אחרי חצי שנה, החברה אומרת להן שצריך לחזור לשגרה, להתפרנס"
לימור, הסרט מסתיים שנה אחרי האסון, אבל אנחנו כבר שנתיים אחריו. יש משהו שהיית שואלת היום שלא שאלת אז?
פנחסוב: "ברור. הרבה דברים נפתחו לאט לאט. אני יודעת את זה גם מהעבודה שלי בחדשות וב'עובדה'. בהתחלה נורא נזהרנו, הלכנו על ביצים. לא שאלנו נשים שורדות שבי על תקיפות מיניות. לקח זמן להיפרד מהזהירות הזאת. יכול להיות שהיום היה לנו יותר אומץ לחפור. העדפנו להיות בתפקיד הפסיכולוג. כולן מדברות על הבדידות. ההבנה שכשאת נפצעת ברגל, רואים את זה ויודעים איך לעזור לך, אבל לא כשמדובר בפגיעה בנפש – אז מתרחקים. הן כל הזמן בהסברה, בטיסות בעולם. כמו שאחת מהן אומרת 'אני לא פה, אז מה זה משנה איפה אני'. אחרי שמונה חודשים הרגשתי שהן מתחילות לנחות, ואז נסיעות ההסברה נהיו יותר קשות".
את יכולה לשרטט איזה תהליך שהיה משותף לארבעתן במשך השנה?
"בהתחלה הציבור עטף את שורדי הנובה. במקום שהוקם בחוות רונית על ידי עמותת הנובה הן קיבלו טיפולים, פגשו אנשים אחרים מהנובה ויצרו חברויות חדשות. מצד שני הן לא היו מסוגלות לישון ולא אכלו. ארבעתן נהיו חברות, לא רק בזכות הסרט אלא בזכות עמותת הנובה. אחרי כמה זמן הן מבינות שזה טוב להיות בקהילה, אבל הן צריכות להתחיל לדאוג לעצמן. אחרי חצי שנה המציאות נכנסת לתמונה. הן מבינות שהן צריכות לעבוד. החברה אומרת להן שצריך לחזור לשגרה, צריך להתפרנס. הן מבינות שהן צריכות לחזור לדירות הקודמות שלהן. הן אומרות שמצפים מהן לחזור לחיים הקודמים אבל המלחמה נמשכת. 'מאיתנו מצפים להחלים אבל המדינה באותו המקום ולא כל החטופים חזרו', הן אומרות. לקראת 7 באוקטובר לפני שנה ראינו רגרסיה. הן חוזרות אחורה. ואז הן צריכות להתמודד בטקסים איך הן מייצגות את האחרים, מה המשמעות לשרוד.
"היה לנו חשוב שלא לסיים את הסרט בהפי אנד. כי אין הפי אנד. אין הוקוס פוקוס והכל נמחק. כמו שאומרת אחת המרואיינות 'אני מי שהייתי פלוס הדבר הזה, וזה לכל החיים'. אני מרגישה שאם משהו השתנה בשנה מאז סוף הסרט, זה שהחברה מכירה בזה שיש רבים בפוסט־טראומה.
"היעדר הקול הנשי ביחס למלחמה מאוד מורגש. העובדה שזה המשדר המרכזי של 7 באוקטובר בכאן 11 היא אמיצה. אני חושבת על יום השידורים הזה, הגברי והמיליטנטי, ופתאום הסרט העדין והקטן הזה שעוסק בארבע נשים מדהימות ובפוסט־טראומה ובשיחות האלה. תארי לך שכך היתה נראית התקשורת באופן כללי? איזה שיח עמוק זה היה מביא".
