"עדיין מפחיד אותי שלא יהיה לי רעיון"
הפרסומאי גדעון עמיחי מוציא ספר חדש עם מאות סקיצות שהגיש בתחילת דרכו ל”ניו יורקר” ונדחו, רוצה לשבת לבירה עם דון דרייפר למרות הקלישאה, מאוהב באתלטיקה מאז התיכון ועדיין טס לקצוות העולם כדי לשבת מול בור הקפיצה לרוחק, והיה שמח להיות קצת פחות בוק במסיבות
איפה אנחנו תופסים אותך?
"במונית בדרך להרצאה על AI בפתח תקווה, הפעם אני הולך להקשיב. אין כמו ללמוד דברים חדשים כל יום, אני סוג של סקרן כפייתי".
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
"בקפה mae מתחת למגדל שלום, או בהרצל 16, או בבן עמי - כולם בדרך לעבודה. בשלושתם יודעים להכין לי קפה שחור כמו שאני אוהב. הם טוחנים את הקפה במקום אבל עושים לי שחור ולא אספרסו".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם דון דרייפר מהסדרה 'מד מן'. הייתי אומר לו 'אני לא שותה כמוך - כמו אלכוהוליסט, ולא מעשן כמוך – כמו ארובה, אז תרגיע'. הייתי שמח לשתות גם עם סטיב ג'ובס והכי טוב זה עם אלפרד היינקן מבירה היינקן. היינו מזמינים את ג'וני ווקר לחצי ליטר".
על מה אתה עובד עכשיו?
"על אירוע השקה לספר ‘לא סקיצה’, שכולל מאות סקיצות מקוריות שלי מלפני 35 שנה שנשמרו. היתה לי שנה מרגשת כשגרתי בניו יורק בסיום הלימודים בבצלאל, שבה הגשתי מאות סקיצות ל’ניו יורקר’ מתוך רצון להתקבל וקיבלתי את כל הלאווים האפשריים. הגעתי למסקנה שאלה לא סקיצות, אלא הדבר עצמו, הביצוע. סלחתי לעצמי על קו שלא יצא טוב או כתם דיו שהתפלק והחלטתי שהסקיצות לא ישכבו יותר בארגז והוצאתי אותן. לצד זה יש תובנות עסקיות לגבי התהליך הרגשי, הפסיכולוגי, היצירתי שעברתי. איך להתמודד ולהבין שיצירתיות משנה את כללי המשחק תמיד. ואיך ללמוד תוך כדי תנועה. בתור בחור בן 27 לא יכולתי לראות את זה, אבל ממרחק הזמן, ומתוך ההבנה של עשרות שנות מקצוע, אני מבין את התהליך בצורה אחרת ולומד מהתהליך של אז. יש לי את משרד הקריאייטיב No, No, No, No, No, Yes, קראתי לו על שם הספר הראשון שלי. בימים אלה אנחנו עובדים, בין השאר, על יונדאי, שלקחו חסות גלובלית על המונדיאל, וזה מרגש ומלהיב".
מה השריטה שלך?
"אליפויות העולם באתלטיקה ואולימפיאדות, בעיקר קפיצה לרוחק ומשולשת. הייתי בשנה שעברה באליפות העולם בטוקיו, לפני כן בבודפשט ובאולימפיאדות אתונה, בייג'ינג ולונדון. אני קונה כרטיסים לכל שבוע האתלטיקה ובודק בשבע עיניים איך לשבת מול בור הקפיצה לרוחק: יש בור גם בצד ימין וגם בשמאל ולפי הרוח מחליטים באותו יום איפה יקפצו. במזל עגמומי מאוד כמעט תמיד יוצא לי לשבת מול איפה שמתחממים ולא איפה שקופצים, אבל אני עדיין נלחם על זה. יש לי מדליה מתחילת התיכון בקפיצה לרוחק, 6.13 מטר, באליפות בתי הספר. שם דפקתי את הברך סופית, אבל נשארתי מאוהב בעסק הזה ואני מוכן להגיע לקצוות העולם בשבילו".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"מורה ב־Kelogg שיקגו אמר לי 'אם אתה לא יכול להיות נביא, עדיף שתהיה גמיש'".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"יכול להיות שלא אתן את הסיפור במלואו מתוך רצון לא לפגוע, אבל לשקר זה לא בבית ספרי. אנחנו חיים בעולם שבו לשקר הפך להיות מטבע עובר לסוחר, גם בפוליטיקה ולא רק, ופייק זה כלי ניהולי. לא מקובל עליי".
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
"אנדי מקדואל, עם החיוך שממיס".
למה אתה מתגעגע?
"לבורמלוס של אמא שלי רחל ז"ל בחג הפסח. זה סוג של כופתאות ממצות מטוגנות בשמן עמוק. בקורונה הצלחתי לשים את ידי על המתכון. עשיתי בורמלוס ולקח לי שלוש שעות. זה נראה כמו בורמלוס אבל בגדול זה היה משהו שאם היה נופל לי על הרגל, היה צריך לחבוש אותה".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"אני גר במקום שאני מאושר ממנו - נווה צדק. בניו יורק כבר גרתי, בירושלים גרתי בזמן הלימודים בבצלאל וגדלתי בחולון. היינו שלושה בנים – אני הצעיר, אחי הבכור יוסי עמיחי נפטר מדום לב, ויש את אחי האמצעי מוטי. התחנה הבאה היא או קיוטו או פירנצה. מקום קטן, מלא אמנות, לא רועש: עיר בוטיק. נווה צדק זה אולי הפרומו".
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
"קפה ודברי מאפה, זוועה וזוועה. ובעיקר על תרבות וספרים".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"בהנחה שזה בכלל אפשרי, שזה ספק גדול, להיות יותר סלחן, להיות יותר קליל, ואם אפשר להיות קצת פחות בוק במסיבות".
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
"זה שהספר הראשון שלי תורגם ונמכר בחנות של המוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק במשך ארבע שנים. הוריי, שרצו שאני אהיה רופא, בטח התהפכו בקברם כשזה קרה".
מה מפחיד אותך?
"שלא יהיה לי רעיון. זה מגיל צעיר וזה ממשיך, ותמיד זה מסתדר בסוף".
מה עושה אותך מאושר?
"גלידה, במיוחד באיטליה ליד פיאצה נאבונה ברומא. בפעם הראשונה שהגעתי והסתובבתי שם, ראיתי פתאום תור אינסופי. יש שם עשרות חנויות גלידה ולא הבנתי למה דווקא לזאת יש תור של עשרות אנשים. עמדתי בתור ואחרי זה בהבנתי. זו הגלידה הכי טובה שאכלתי אי פעם ואני כל הזמן מתגעגע אליה".
מה הכי חסר לך בחיים?
"אהבה מסעירה".
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
"הדמיון. ציירתי את הקריקטורה הראשונה שלי כשהייתי ילד ממש קטן, כבר אז רציתי להיות צייר וציירתי לעיתון בית הספר. צפיתי בטלוויזיה בתוכנית 'מה העניינים' בערוץ הראשון, ציירתי משהו ואמרתי שאני אשלח לתוכנית. אמא עזרה לי והתברר שצריך להשאיר את זה בקריה והם אוספים את הציורים. אגב, אמא שלי היתה מנהלת הקריאייטיב הראשונה שלי. נסענו והשארנו. למחרת זה שודר בטלוויזיה ברייטינג מטורף וסיפרו על ציור של גדעון עמיחי מחולון. אין לי תיעוד של זה אבל זה היה הרגע שאמרתי 'בואנ'ה, זה יכול לעבוד העסק הזה'".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"אני אוהב תרבות ובכל תחום יש דברים שאני מוכן לנסוע חצי עולם בשבילם. למשל סול סטיינברג - גדול הקריקטוריסטים של כל הזמנים. אלפרד היצ'קוק – גדול הקולנוענים. או. הנרי - גדול מספרי הסיפורים הקצרים. לארי דיוויד ויכולת כתיבת ההומור האינסופית שלו. אני משוגע על וודי אלן והניואנסים שלו, והמוזיקה שהוא בוחר לסרטים. אוהד נהרין במחול".
אם לא היית איש קריאייטיב, מה היית עושה?
"הייתי קריקטוריסט, כי זה המקצוע הראשון שלי ויש לי חיבור מאוד עמוק אליו גם 36 שנה אחרי. אבל אם לא, וכנראה שקרל לואיס (מגדולי האתלטים של המאה ה־20 – מנ"ש) אני לא כבר לא אהיה, אז אני חושב שהייתי ארכיטקט".
גדעון עמיחי
גיל: 63 • מקום מגורים: תל אביב
• מצב משפחתי: רווק
• פרסומאי, סופר ומרצה. זוכה 19 פרסי "אריה הזהב" בפסטיבל קאן. החודש ראה אור ספרו "לא סקיצה" ובו מאות סקיצות והסיפור שלהן ושלו, מהתקופה בה חי בניו יורק לפני 35 שנה
