ספרותהסופר בוריס זיידמן: "אתה מלח הארץ? קוראים לך בוריס"
ספרות
הסופר בוריס זיידמן: "אתה מלח הארץ? קוראים לך בוריס"
"כתבתי את הספר כדי להראות שישראל היא מדינת מעמדות"; "אני כמה לחיות לכמה שנים במדינה שפויה, שבה החורף הוא חורף ואפשר לחייך למישהו ברחוב מבלי שיעשה פרצוף כעוס"; "נזרקתי מעולם הפרסום כי שם אתה יכול להיות לא חכם ולא מוכשר, רק אסור להפסיק להיות מגניב - ונמאס לי לעסוק בזיהום ויראלי ולמכור לאנשים זבל". ראיון פתוח עם הסופר בוריס זיידמן, שספרו "תחנות ביניים" מועמד כעת לפרס ספיר
"כשהגעתי לישראל בגיל 12, לא הייתי יכול אפילו לדמיין שיום אחד אכתוב טרילוגיה בעברית, ושאוציא מעצמי מלל ספרותי בכמות של כמעט 1,000 עמודים", אומר בוריס זיידמן. "גדלתי בבריה"מ בסביבה רוסית מוחלטת, כך שבאתי לפה עם אוצר מלים ממש קטן בעברית".
לאחרונה נבחר ספרו של זיידמן "תחנות ביניים", לרשימה הקצרה של פרס ספיר לספרות. זו לא הפעם הראשונה שלו ברשימה הקצרה. ב־2008 היה מועמד עם הרומן הראשון שלו, "המינגווי וגשם הציפורים המתות", שמתאר את פצעי ההגירה של העלייה הרוסית כאן. מאז התפתח הרומן לטרילוגיה: אחריו ראו אור "שפה שסועה", והשנה "תחנות ביניים", ספר על יקום מקביל וקיצוני המתרחש בבסיס חיל אוויר נידח בנגב.
בכל שלושת הספרים מופיע גיבור בן דמותו של זיידמן, שמו טל שני, לכאורה ישראלי נטול שורשים, אבל למעשה זהו אנטולי שניידרמן, יליד קישינב, כמו זיידמן בעצמו, שעלה עם משפחתו לישראל בשנות ה־70. מי שקורא את הרומנים מבין שזיידמן כבר מרגיש בנוח עם העברית. הוא משלב שפה תקנית עם שפת רחוב, מה שזיידמן קורא לו "רוסיאתית", עברית של רוסים בישראל שמעורבבת בערבית ובמזרחית.
"לעולם אהיה מהגר. אני חש גם את האהבה וגם את המיאוס שכל ישראלי חש כלפי המדינת חדר וחצי הזאת. מדינה בפיתה, קרועה מלמטה, כבר לא יכולה להכיל את כל כדורי הפלאפל"
תחושה של שייכות ואי שייכות בו־זמנית מאפיינת את זיידמן ואת הגיבור שלו . "טוליק, אנטולי, הוא שמו של בן הדוד שלי שנעלם לי מהפריים לפני 40 שנה ואני לא מוצא אותו, גם היום בעידן הפייסבוק. התכתבתי איתו קצת אחרי שהגענו לישראל, הוא התחתן, התגרש, ישב בכלא — והוא מין אלטר אגו שלי, כי הוא זה שנשאר שם. קפא בזמן. ושם המשפחה השני של אבי היה שניידרמן, ומשם לקחתי את השם — כך שטל שני הוא בן דמותי, אבל הוא גם בן דמותו של כל אחד שחי פה 40 שנה ועדיין זה לא מספיק כדי להפוך אותו לישראלי יפה הבלורית והתואר".
זיידמן, 58, נולד בקישינב (מולדובה של היום), ועלה עם משפחתו לישראל כשהיה בן 12. הוא למד בתיכון עירוני ד' בתל אביב, שם הוא עובד היום כמורה לספרות. הוא שירת בחיל רגלים ובחיל שיריון, למד תקשורת חזותית בבצלאל ועבד במשך שנים ארוכות בעולם הפרסום. בשנים האחרונות הפך לאיש חינוך, לצד הכתיבה הספרותית והתרגומים מרוסית. הוא בזוגיות, אב לשני ילדים.
"קישינב שלי נהפכה לשיקגו"
בכל ספריו כמעט יש מוטיב של שיבה אל המולדת הישנה, שיבה למולדובה. ב"תחנות ביניים" טל/טוליק מגיע לבית שבו גדל בקישינב, מצליח להיכנס פנימה, אפילו רואה את מדף "הספרים האסורים" שקראו בזמנו. גם זיידמן עשה מסע דומה, כשהוזמן על ידי הסוכנות היהודית לשאת שם כמה הרצאות.
"חזרתי לקישינב, לבית שגדלתי בו. עשיתי את זה בחברת אשה אהובה ואוהבת שהיום היא גרושתי, אילנה. נכנסתי לדירונת שהתגוררנו בה, שנראתה לי אז כסוג של עולמון. נדהמתי מהתופעה החדשה שם: כל הדלתות הפכו לכפולות. כשהתפרקה האימפריה הסובייטית כל המרחב הענק הזה הפך לשיקגו של שנות ה־30. צילצלתי בדלת, ראיתי כמה סיבובי בריח. אשה מבוגרת הוציאה את הראש, אמרתי לה שגדלתי פה כילד ואין לי שום עניין, רק להציץ. התשובה היתה: 'זכרים זרים — לא פותחת'. נתתי שם של שכנה מהבניין, שהיתה אחות בגן שלי. היא אמרה: 'אם היא תזהה אותך ותאשר שזה אתה, אתה נכנס'. כך היה. דפקתי בדלת, פתח לי הבן שלה, גבר שהיה גיבור נעורי, טייס קרב בצבא הסובייטי. אמרתי לו 'יורי שלום, אתם בטח זוכרים שגר פה פעם ילד'. הוא השיב: 'בוריס! בוא כנס'. הייתי צריך לשתות איתו כוסית וודקה, שאני לא סובל, ואז השכנה הרשתה לנו להיכנס. זו היתה מכונת זמן מטורפת".
אבל גם כשהגיע "הביתה" לקישינב, הוא מספר, הרגיש זר. הצעירים מסביב כבר לא מדברים רוסית אלא בשפה המקומית, שנחשבה בזמנו נחותה. ובכל זאת, גם בישראל הוא מרגיש לפעמים זרות. "כשאני אומר לאנשים שאני מלח הארץ, הם אומרים 'אבל איך? קוראים לך בוריס'. אני מכיר את הגיאוגרפיה ואת ההיסטוריה של הארץ על בוריה יותר מרוב האנשים שמקיפים אותי ונולדו פה, אבל לא – אני לעולם אהיה מהגר. אני מרגיש גם את האהבה וגם את המיאוס שכל ישראלי מרגיש כלפי המדינת חדר וחצי הזאת. מדינה בפיתה, קצת קרועה מלמטה, עם הטחינה הנוזלת וכבר לא יכולה להכיל את כל כדורי הפלאפל".
זיידמן, כאמור, מלמד היום ספרות וכישורי שפה בתיכון שבו למד. "אני כנראה הבוריס היחיד בארץ שמלמד תנ"ך וספרות ולא מתמטיקה או מחשבים", הוא אומר. "אבל עדיין אני נתקל בדעות קדומות: התקשרו למנהל שלי ושאלו מי זה הבוריס שמלמד אצלכם ספרות ושפה, אפילו שהספר הראשון שלי נכלל בתוכנית הלימודים לבגרות בספרות. למה שעולה רוסי או מורה ערבי לא ילמדו ספרות עברית אם יש להם ואלס יפה עם העברית והספרות?"
"תחנות ביניים" (הוצאת פרדס) מתאר יקום העומד בפני עצמו. אמצע שנות ה־90, שדה תעופה צבאי בנגב, "נשר המדבר", טל שני עובד שם בחברת אבטחה שמעסיקה "סינים" — כינוי לבוגרי בית הספר הטכני של חיל האוויר, שעובדים בתחזוקה בתנאי עבדות מודרנית. שם הוא מכיר שם את "החתול", דמות ססגונית של קומבינטור רב מעללים. וגם את "הסיני החדש", עוד בחור שמוצאו בבריה"מ לשעבר, וגם את ויקטור, עוד "סיני" ממוצא מולדבי. בשלב מסוים טל נוסע למולדבה כדי ללוות את ויקטור חזרה למולדת, ושם הסיפור מסתבך בעניינים מפוקפקים ובאהבה בלתי אפשרית.
בשדה התעופה בספר יש מעמדות ברורים: הטייסים, וכל השאר, הסיני כמשל. אבל "סיני", מתברר, זה מושג צה"לי אמיתי, שכוונתו פועל שחור. "אני מקווה שהמושג הזה לא קיים גם היום, אבל יצא לי להיות ביחידה של חיל האוויר בשנות ה־80, ו'סיני' היה הכניוי שם של כולם, חוץ מאנשי צוות אוויר. כי כולם בעצם נועדו לשרת את המפלצות המכונפות, שהן 'הערובה לקיומנו' מה שנקרא, אבל כולם כונו סינים. לשמחתי יצא לי להיות ביחידת חי"ר קטנה ששירתה בבסיס הזה, הסתובבתי שם ובלעתי את המציאות: ראיתי ממש משטר פיאודלי: כל לילה הייתי אחראי על 80 סינים כאלה. זה פשוט להיווכח שאנחנו, מדינת ישראל — מדינת העם היהודי — היא חברה של מעמדות. ורציתי להבהיר את זה בספר".
בוריס זיידמן. "נמאס לי מסכינאות הדדית, מרדיפת הבצע, מהלחץ, מלחיות ב־100 קמ''ש. רציתי להיות אני. רציתי לחיות"
"נזרקתי כי נמאס להיות ספוג בגראס"
זיידמן יהיה בעוד שנתיים בן 60, "והדבר היחיד שנשאר בי מהנעורים האירופיים שלי זה כמיהה — כמיהה לחיות כמה שנים במדינה שפויה, שבה החורף הוא חורף, והקיץ הוא גשם, ואפשר לפתוח לפני אשה את הדלת מבלי שתרים גבה, ואפשר לחייך למישהו ברחוב מבלי שיעשה לך פרצוף כעוס".
גם בלי נעורים אירופיים אני כמהה לזה.
"זו כמיהה גנאולוגית של כולנו. מפתיע כמה אני מזדהה עם החברה הערבית הרבה יותר מחבריי מצביעי מרצ, כי אני מבין איך זה להיוולד סקנד־בסט. נולדתי יהודי במדינה שבה שלט הגזע הארי הרוסי. אחמד טיבי, שאנחנו מאוד רחוקים בדעותנו הפוליטיות, סיפר פעם שבילדותו הם עברו עם המכונית ליד נתב"ג, אחמד הקטן אמר לאביו, כשאגדל אהיה טייס. אבא שלו אמר לו: 'לא תהיה טייס. כשתגדל תבין'. בדיוק שיחה כזאת היתה יכולה להתקיים ביני לבין אבא שלי בגיל תשע בבריה"מ".
התמקדת בכתיבה, למה עזבת את עולם הפרסום?
"אהבתי את ׳עזבת׳. הועזבתי. נעזבתי. נזרקתי מעולם הפרסום כי הגעתי לגיל 40. ואחר כך לגיל 50. והפסקתי להיות מגניב. בפרסום אתה יכול להיות לא קריאיטיבי, לא חכם, לא מוכשר, לא משכיל, לא בנאדם, ויסלחו לך על הכל. אבל אם הפסקת להיות מגניב: עד כאן! אז הפסקתי להיות מגניב ולשלוט בכל רזי הסלנג. והתחלתי להבין שאני עוסק בזיהום ויזואלי ואודיופוני וסביבתי. שאני עסוק בלמכור לאנשים זבל. להתקיף את חושיהם בכלום. הועזבתי כי נמאס להיות עטוף וספוג בענני גראס, כי בלי ג'וינט הרעיון הרי לא יצוץ. ונמאס לי מסכינאות הדדית, מרדיפת הבצע, מהלחץ, מלחיות ב־100 קמ''ש. רציתי להיות אני. רציתי להיות. רציתי לחיות".
איפה אתה ממקם את עצמך ברפובליקה הספרותית? הופתעת מהמעומדות לפרס ספיר?
"שאלה מורכבת. הספר הראשון שלי נכנס לחמישייה הקצרה ותורגם לחמש שפות. הספר השני נרמס על ידי כל מבקר אפשרי אבל לפחות היתה התייחסות. והספר הזה נכנס שוב לחמישייה. זה תמיד מפתיע שמישהו מחשיב אותך. במיוחד עם שם פרטי כמו שלי. אני מעריך את מי שעושה את הסינון של פרס ספיר, מספר דמויות שב"כיות כאלה, ששמו לב גם להוצאה שהיא יחסית קטנה כמו פרדס. אני זקוק להכרה של הקוראים, כאילו מישהו אומר לי 'תמשיך, זה בסדר'".
מה הדבר הבא?
"אני כותב ספר על יחסי עם גרמניה. לא ספר שואה. אני לא יודע עדיין אם אשאיר את טוליק, או שהגיבור הפעם יהיה דימה שנהפך לדן. מה את אומרת?"
