מסעדת רדלר: מעט מדי, יקר מדי
מסעדת רדלר: מעט מדי, יקר מדי
מושיקו גמליאלי הוא שף מוכשר עם אוכל מצוין, כך זה גם במסעדה החדשה שלו. אמנם כבר יש סביבה באזז היסטרי, אלא שהיא נוטה לשמרנות, המנות בה כבדות ומזעריות, ובעיקר יקרות באופן שערורייתי
מושיקו גמליאלי הוא כבר מזמן אחד השפים הכי מוערכים כאן, ובצדק. כמי שמוביל כבר שנים את מסעדת מונא, אולי מסעדת הגורמה הכי טובה בירושלים, ומנצח על בר 51, אחד המקומות הכי מבוקשים בתל אביב, גם אחרי יותר משלוש שנים, גמליאלי הוא לא עוד שף שמנסה את מזלו בתל אביב אחרי שהקולינריה הירושלמית שאינה כשרה התמוטטה כמעט לגמרי, והוא גם לא רק הבטחה — אלא לגמרי אחד שכבר פרע את השטרות וקיים את ההבטחות.
אכלתי שלוש פעמים בבר 51 מאז הקמתה ומספר דומה של פעמים במונא הירושלמית לאורך השנים. והמסקנה שלי היא שהאוכל של גמליאלי הוא נהדר, סקסי ויצרי — בלי ליפול למחוזות אינסטגרמיים. הוא מעודכן אבל מבלי לשכוח את הבסיס, ובעיקר טעים לאללה. גם האירוח במקומותיו הוא מהזן המקצועי והנעים.
וזה, כנראה, הזמן להנפיק.
גמליאלי הגיע עתה כנראה, אולי קצת מוקדם מהצפוי (והרצוי?), לשלב שבו הוא הופך משף למסעדן. יש לו, מן הסתם, שותפים לזה, במקרה שלפנינו רשת ישרוטל שבמלון אלברטו החדש שלה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב מתארחת "רדלר", החדשה של גמליאלי. זה בסדר גמור. כי היום קשה, עד בלתי אפשרי, להחזיק מעמד בענף התובעני הזה עם מסעדה אחת, אפילו שתיים.
רדלר כבר מלאה מפה לפה בשלל פודיז שכבר יודעים שזה הדבר הבא, עוד לפני שנפתח רשמית כמובן. גמליאלי מסתובב שם כתרנגול גאה בין אורחיו. מתחבק ומסתחבק.
לנו מוגשות כוס מורגון אדום מבוז'ולה וכוס רוזה מטוסקנה ואפשר להתחיל: ברוסקטה מבריוש קלוי עם קוביות דג ים, אבוקדו וחמאת מיסו. קצת עלי ריג'לה, קצת עגבניות, שני ביסים וזה נעלם. טעים מאוד. אין מסעדה היום בלי מנות דג נא וזו דומה לכל השאר אבל עשויה במקצוענות המתבקשת.
אחר כך הוגש טרטר דג ים (אינטיאס או לוקוס, זה לא באמת שינה) קצוץ דק עם, שוב, עלי ריג'לה ורוטב נהדר של עגבניות צלויות על הגריל עד שקיבלו טעם מעושן מאוד שקצת השתלט על טעמי הדג, אבל זה בסדר כי זה מאוד טעים גם הפעם.
שיפוד לוקוס הוגש עם פסטה טרופייה — הפסטה הקצרה והמסולסלת מאזור ליגוריה — ממקור קנוי ויבש, אני מנחש, אבל איכותי מאוד, והכל שוחה ברוטב ציר בויאבז עם חצילים ופלפלים קלויים. טעים בטירוף אבל, וזה אבל גדול, יקר רצח! 124 שקל לשיפוד קטנטן עם קצת פסטה שמוגדר כמנה עיקרית ובקושי יכול להיחשב כראשונה מבחינת גודלו.
טורטליני לחי עגל הוגש עם עשבי תיבול בציר בקר מרוכז מאוד עם לימון פרסי. זו מנה כבדה, קצת יותר מדי. הפסטה לא לגמרי עשויה בקצוות והאמת, לא לגמרי ברור למה להגיש אוכל כבד כל כך בשיא החום.
לקינוח הוגשה עוגת תמרים חמה שהעניקה תחושה של עוגת דבש עם סילאן במקום דבש, ולצדה גלידת פלפל שחור, שלא ממש הורגש, וטופי מזקל (הטקילה עם התולעת). שוב מנה כבדה, מאוד. מדי.
רדלר היא מסעדה אלגנטית, שרחוקה שנות אור מהאפלולית החושנית של בר 51. זה מקום להביא אליו את ההורים או האורחים החשובים. האוכל מקצועני, מטופל היטב, טעים מאוד וגם, מה לעשות, יקר באופן קיצוני. אני לא מאלה שמתלוננים על גודל המנות. אתה לא בא למסעדת גורמה כדי לשבוע. אבל כאן זה היה טיפה מוגזם. מנות הדג הראשונות לא כללו יותר מכמה עשרות גרמים בודדים של דג שהפכו את מחירן הכאילו־מאופק למטורף. אותו דבר קרה גם בעיקריות. הקינוח לעומתן היה ענק, גדול מדי אפילו ושוב, מתומחר בפראות.
רדלר היא מסעדה טובה, אפילו מאוד. רק שעושה רושם שבדרך להתרחבות, השאיר גמליאלי, לעת עתה לפחות, חלק מהברק והמקוריות לטובת מנות שמרניות ובעיקר נסחף קצת יותר מדי אחרי מגמת קריעת הארנק שלנו, אפילו במונחים תל־אביביים, שהם כידוע מטורללים לגמרי כבר מזמן.
רדלר, נחלת בנימין 48, תל אביב
לפני הטיפ
ברוסקטת דג: 52 שקל
טרטר דג: 36
שיפוד לוקוס: 124
טורטליני לחי: 94
עוגת תמרים חמה: 50
כוס מורגון: 39
כוס רוזה: 39
כוס סומור: 42
