"רציתי לכתוב רומן אירוטי סטרייטי, ויצא לי פילם נואר לסבי"
המותחן החדש של מעין רוגל, "שם מסך", מתרחש בירושלים של סוף המילניום, וכולו געגוע לניינטיז - תחילת האינטרנט, זהויות כפולות ברשת ומסיבות אנדרגראונד. "אני חוזרת למקום שבו יצאתי מהארון וגיליתי את המסיבות, הקהילות והפורומים. היום זהות הרשת שלך באה איתך לכל מקום"
הימים הם רגע לפני חילופי המילניום, סוף 1999, ציפייה ומתח באוויר. האינטרנט בחיתוליו. המקום הוא ירושלים, חיי לילה ומסיבות אנדרגראונד, וגם תחנת המשטרה במגרש הרוסים. כנופיה מתכננת פשע מפתיע לליל המילניום והשוטרת הצעירה שי הררי בעקבותיה.
זוהי, בקווים כללים, עלילת הרומן "שם מסך" של מעין רוגל (הוצאת מרווחים). רוגל היא אדם של סיפורים, וגדלה לתוך זה מגיל צעיר. סבה היה נקדימון רוגל, מבכירי רשות השידור, והיא היתה ילדה של "מאחורי הקלעים". היא השתתפה בתוכניות נוער ברדיו ובטלוויזיה, ידעה לספר סיפורים ונמשכה מאוד לעולם המחשבים. "במקום בייביסיטר הסתובבתי במאחורי הקלעים ובמחסנים", היא מספרת. "כנערה הייתי בערוץ הראשון ובקול ישראל בתוכנית 'בראש צעיר'. זה היה טריפ, תבואי לאולפן, תעשי מה שאת רוצה. עיתונות של פעם. ואני גם ארלי אדפטור, הטכנולוגיה מדליקה אותי".
"שם מסך" הוא רומן שמשלים מעין טרילוגיה, אחרי "זאבה" ו"רוזנה וי". הספרים לא ממשיכים זה את זה, אבל בכל זאת דומים באווירת הפילם נואר שלהם, נעים במרחבים שבין אור ואפלה. "זה התחיל בקורונה", מספרת רוגל, "אז כתבתי את 'זאבה'. השתתפתי בפודקאסט של נועה מנהיים ואיילת טריאסט על מלחמת העולם הראשונה, הן דיברו על זה שהיתה אז הזדמנות לאנשים לשנות את הזהות שלהם, כי לא היו רישומים מסודרים, דברים הלכו לאיבוד, הבלגן יצר הזדמנות. הרגשתי ששוב יש פה בלגן כהזדמנות. ברקע היו שאלות שמעסיקות אותי על זהות, על מי אנחנו באמת. כשסיימתי לכתוב את 'זאבה' עוד נשארו לי שאלות, אז המשכתי וכתבתי את 'רוזאנה וי', שעסק במחברת של ספרים רומנטיים. אחריו רציתי לכתוב את הספר שכותבת רוזאנה וי. ישבתי לכתוב רומן רומנטי אירוטי סטרייטי אפל בניינטיז, ויצא לי פילם נואר לסבי ירושלמי".
ספרה הראשון של רוגל (46) תיאר מסע של שתי נשים, שאחת מהן חלתה בסרטן ובוחרת שלא לשוב לישראל. הספר נכתב בעקבות מותה של מי שהיתה בת הזוג של רוגל, קרן דולב. בעקבות זאת הקימו המשפחות של רוגל ודולב את עמותת קרן דולב לצדק רפואי, שמספקת סיוע משפטי לחולים שזכויותיהם לטיפול נפגעו.
1 צפייה בגלריה
"שם מסך". "99’ שבה מתרחש הספר היתה רגע ייחודי בזמן"
(צילום: AP Photo/Chiang Ying-ying)
אחריו בא הספר המיוחד "יער - מעשייה אפלה למבוגרים", שנכתב בהשראת הסיפורים ששמעה מסבתה על מסעה מפולין לישראל כילדה. הספר הזה כבר ראה אור בהוצאת מרווחים שהקימה רוגל. כיום היא מרצה ויועצת נרטיבית, ובעלת הפודקאסטים "עושים מזה סיפור" עם נועם פיינהולץ, "סופרות לאחור" ו"המפצחות" עם נילי אסיא. היא נשואה לנטלי וידל, אם לעלמה בת ה־11.
"להיות בארון זה סוג של פיצול"
יש חוויית פיצול בספר. הגיבורה שלך היא שוטרת בלשית בשעות היום, ובלילה הולכת למסיבות אנדרגראונד ומממשת את תשוקותיה.
"ירושלים של 'שם מסך' היא ירושלים שלי והמסיבות הן שלי, בשנים שהייתי בארון ובתחילת החיפוש העצמי, הארוניות היתה גם היא סוג של פיצול. עולם האנדרגראונד, המרחב האחר, מפעיל אותי ותמיד חיפשתי אותו. אני מתפתה לומר שכל מי שהחזיק דמויות רשת חווה חוויית פיצול. במשך הרבה שנים היו לי כל מיני שמות מסך ופרסונות בכל מיני פורומים. החזקתי עולם שלם סביב כל שם. פעם כתבתי בזהות בדויה בלוג לסבי וקיבלתי מחברתי הטובה מכתב התאהבות, היא לא ידעה שזו אני. היום זהות הרשת שלך באה איתך לכל מקום, הפייסבוק ודומיו זה שלוחות שלנו לגמרי. אז זה היה יותר פיקטיבי, והיה הרבה יותר חופש".
"שם מסך" פורט על מיתרי הנוסטלגיה, ומעורר געגוע לימים של תחילת המילניום, רגע לפני הפריצה הגדולה של מהפכת המידע והרשתות החברתיות. "זו היתה נקודה ייחודית בזמן", אומרת רוגל. "99' של 'המטריקס' ו'מועדון קרב', שמדברים על הקרע הזה – מה שאנחנו חושבים שהוא המציאות זה לא המציאות. אבל זה היה רגע לפני שהבנו. בליל המילניום היו שלוש שעות החשכה, ניתנה פקודה וכל המחשבים הממשלתיים כבו, מאחת עשרה בלילה ועד שתיים לפנות בוקר. היה רגע שאף אחד לא הסתכל, רגע של צללים. עבור רובנו לא קרה שם שום דבר. הלכנו למסיבות סילבסטר, עלה הבוקר, העולם לא נגמר והמשכנו הלאה. אבל אני אוהבת את נקודות המעבר. מה עוד קורה בעולם שאנחנו לא רואים אותו. העולם כמופע קסמים, אנחנו רואים את הזרועות היפות והעשן אבל מישהו הכניס משהו לאיזשהו שרוול".
הספר מתכתב גם עם המעשייה "עוץ לי גוץ לי", עם הרעיון שצריך לפענח שם וזהות של מישהו כדי להינצל.
"את המעשייה הזאת אני מכירה דרך ספרי האחים גרים, אבל גם דרך הבת שלי. המחזה נטמע בנו והפך לשפה שלנו בבית. החדר הזה עם כל ארונות הקש הופך אצלי לחדר ריק עם מסך מחשב, ולעולם שבו יש עסקאות אפלות. אנחנו כל הזמן עושים עסקאות אפלות בלי לדעת מה אנחנו מסכימים לעשות ובאיזה מחיר. חוץ מזה, חוויתי עוץ לי גוץ לי במקומות ספציפיים בחיים שלי, שאנשים האמינו שאני יכולה לעשות משהו שאני לא חשבתי שאני יודעת לעשות. מצאתי את עצמי בחדר ריק עם קש שאני אמורה להפוך לזהב".
"פחדתי לכתוב לסביות"
אין הרבה כתיבה לסבית נרטיבית בישראל. ארנה קזין היתה הראשונה שכתבה ספר בלש לסבי.
"זה טריקי לכתוב לסביות, הרבה יותר מהומואים, כי להומואים יש יותר קהל. אנשים אוהבים הומואים יותר ממה שהם אוהבים לסביות. תראי את הפריחה של רומנים רומנטיים הומואיים. יש הרבה פחות ספרות רומנטית לסבית. 'היינו יכולות לנסוע' הוא רומן לסבי שמבוסס על סיפור אמיתי והגעתי איתו מאוד רחוק. היתה חברת הפקה בלוס אנג'לס שרצתה להפיק ממנו פיצ'ר ויום אחד קיבלתי טלפון, 'בואי נהפוך את זה לסטרייטי'. שם עוד הסכמתי, כל כך רציתי להיות ילדה טובה ולא להקשות עליהם. זה נפל בסוף על משהו אחר. אחרי זה פחדתי לכתוב לסביות, הבנתי שהעולם לא שש על האירוע.
"חלק מהחירות הפעם היתה לכתוב לסביות לא נחמדות, מיניות קווירית, זהות לסבית שבאה עם סטוצים ומסיבות ולא עם זוגיות ענוגה. היו בעברית מעט מאוד ספרים לסביים ולא הזדהיתי עם אף אחד מהם כמעט. רציתי לכתוב גיבורות לסביות מגניבות, כאלה שאני אוהבת ורואה סביבי. זה לא אומר שאני מתחייבת לכתוב רק לסביות מעכשיו והלאה, אבל זה כיף. ב'שם מסך' אני חוזרת למקום שבו יצאתי מהארון וגיליתי את המסיבות והקהילות והפורומים, וזה מאוד משמעותי בשבילי".
