"בישראל הצבא מסמן אותך כמו שמסמנים פרות"
יונתן אנגלנדר שירת בצבא כמ"מ טירונים בבסיס זיקים. כמעט 15 שנים אחר כך הוא מוציא ספר סיפורים נוקב על חוויותיו משם, מסביר מדוע סירב להתייחס לאירועי הגבורה של 7 באוקטובר שהתחוללו במקום ואומר, שקרא לספרו "אימפריית החול" כי "במבט ארוך מספיק אפילו הצבא זמני. דבר לא נצחי, ודאי לא האימפריה הקטנה הישראלית"
"חייל יוצא מהשער הראשי של בסיס זיקים ובמקום לפנות שמאלה עם הכביש ממשיך ישר, אל תוך החולות. על מדיו אין דרגות, ואיש בבסיס שהשאיר מאחוריו לא יודע את שמו. עוד לא חצה את הכביש וכבר חבריו למחלקה החלו לשכוח את פניו הטריות". כך נפתח הספר "אימפריית החול" שכתב יונתן אנגלנדר — אוסף של סיפורי צבא המתרחשים בבסיס זיקים. אומנם זיקים עבר מאז הרבה שינויים מבניים ופונקציונליים, אבל דווקא 7 באוקטובר הטעין אותו במשמעויות חדשות. אנגלנדר, עורך וכתב בעיתון "הארץ", כתב את הסיפורים על זיקים בעקבות השירות הצבאי שלו. היום קצת קשה לזהות עליו את מפקד הטירונים הקשוח, אבל זה מה שעשה במשך ארבע שנים כמעט.
אנגלנדר (37) גדל בתל אביב, ומתגורר עם אשתו ושני ילדיו ברמת גן. אחרי הצבא למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב, במסלול תסריטאות. "כל מי שהולך ללמוד קולנוע הולך בציפייה להיות טרנטינו", הוא אומר. "אני הבנתי אחרי יומיים־שלושה על סט שזה לא בשבילי. גיליתי שאני אוהב לימודים אקדמיים, לקרוא ולכתוב, אז המשכתי לתואר שני בספרות אנגלית". משם הגיע לעבוד במחלקת האינטרנט של ערוץ 10 לשעבר, ומשם ל"הארץ".
"אימפריית החול" (כנרת זמורה) מתאר אנשים ומצבים בבסיס סגור אחד בדרום הארץ, שאליו מגיעים טירונים בכושר מוגבל. יש בו סיפור על טירון צעיר שמתייבש בעת אימון, ומגלה אחרי אשפוז בבית חולים שהאירוע טויח בידי מפקדיו; או סיפור על רב צעיר ולא רגוע שמתעמת עם החיילים על קדושת בית הכנסת; או סיפור על מפקד הבסיס לשעבר שיום אחרי השחרור מצה"ל חוזר לבקר עם בתו הקטנה בבסיס שהיה פעם ביתו; וגם סיפור החותם את הספר והוא בבחינת שיבה מאוחרת, מדומיינת: מין ביקור בבסיס שהיה ונחרב, הפך לתל הריסות. הסיפורים ספוגים בחום, לחות ושממה רגשית והם כתובים בטון מינימליסטי, מה שמעניק להם כוח.
1 צפייה בגלריה
הקרב בזיקים ב־7 באוקטובר. החשיבה על המקום השתנתה, הוא כבר לא עלוב
(צילום: Ilia Yefimovich/ Getty Images)
הוא התגייס ליחידת מגל שהכשירה טירונים ברמת רובאות נמוכה, היה מ"כ ואז מ"מ ואז סמ"פ, ושנתיים מתוך השירות עשה בזיקים. "התגייסתי לשם אחרי שסירבתי לתפקיד בממר"ם, יחידת המחשבים הנחשבת", הוא מספר. "ביקשו שאחתום מראש עוד שנה קבע והרגשתי שאם אחתום אני קובע את העתיד שלי, שמעכשיו ועד שאמות אשב מול מחשב ואתכנת. גם היום אני יושב מול מחשב כל היום ועובד, אבל אז רציתי להשאיר את העתיד פתוח".
איך היה השירות שלך?
"היה לי שירות מצוין. בצבא יש תפקידים שאין להם הכשרה משלהם — אז הם עוברים הכשרה כללית ברמת רובאות נמוכה. אני הכשרתי טירונים מחיל הקשר ופרמדיקים. השתחררתי בתפקיד סמ"פ, הציעו לי להיות מ"פ ולא רציתי".
הספר נכתב מתוך דחף לתעד?
"לא בטוח. הדחף היה לתאר את העולם של זיקים, של הצבא, ולהבין מה אתה מאבד כשאתה חלק ממערכת גדולה. כי להיות חלק ממערכת גדולה, או אפילו קטנה כמו משפחה — תמיד גובה מחיר. הצבא הוא מקרה קיצון של זה, כי אתה מוותר על הדעות הפוליטיות שלך, על האופי שלך. הייתי בחור שכל התיכון ישב מול מחשב, הייתי עכברון שקט ומופנם, והצבא הוציא ממני את המ"מ הבטוח בעצמו שצועק על טירונים. אני מניח שלא כל מי שמתגייס לגולני או לכפיר הוא לוחם עם סכין בין השיניים, הצבא הופך אותו לכזה, והמחיר הוא שאתה מפסיק להיות מה שהיית. קיבלתי מהצבא הרבה דברים: ביטחון עצמי, ההכרה בכך שיש לי יכולת להנהיג. אבל אתה גם נותן משהו. משנה צורה.
"במובן מסוים כולנו חיילים. מדברים על התכונה הישראלית של התגייסות, צו 8, קוראים לך אתה בא. זה לא משהו שנולדים איתו, זה משהו שבישראל הצבא הדביק לך, מסמן אותך כמו שמסמנים פרות. עם כל הביקורת שיש לי על הממשלה וכו', עדיין יש בי את זה: ארבע שנים צבא, ואז מילואים, אתה ממשיך להיות חייל בצד זה שאתה אבא או יזם הייטק או עיתונאי ב'הארץ'. אני עשיתי מילואים עד שאובחנתי עם אפילפסיה ושוחררתי. אבל תודעתית אתה ממשיך להיות חייל".
ב־7 באוקטובר התנהלו קרבות עזים בזיקים בקיבוץ, בחוף הים ובבסיס הטירונים הסמוך. מחבלי חמאס פרצו למחנה, שהיום משמש בסיס טירונים של חטיבת החילוץ וההדרכה של פיקוד העורף. בקרב נהרגו שבעה חיילים, לוחמות ולוחמים שניסו להגן על הטירונים חסרי הישע ששהו בבסיס. ממקום נידח זיקים הפך למקום שמזוהה עם גבורה.
"ההווה שינה את העבר", אומר אנגלנדר. "מ־7 באוקטובר החשיבה לאחור על המקום השתנתה. זה כבר לא מקום עלוב ליד עזה, זה מקום הרואי. אבל כשאני הייתי בצבא, זה היה ההפך ממקום הרואי. 7 באוקטובר התרחש בזמן שהספר היה בעריכה והתלבטנו אם להכניס את זה או לא, בסוף החלטנו שלא, גם כי לא התכוונתי לכתוב על זה, גם כי אני לא יכול: זה דורש עוד עיבוד נתונים, וגם כי כשאתה כותב אפילו משפט אחד על 7 באוקטובר, זה הופך לספר על 7 באוקטובר. באותו אופן לא כתבתי מילה על עופרת יצוקה שהיה בדצמבר 2008. הייתי בבסיס ונפלו עלינו טילים כל יום, עם 15 שניות להגיע למיגונית. קצת לפני שהגעתי לשרת שם נפל טיל על אוהל טירונים והיו המון פצועים, זו היתה טראומה. אז מיגנו את הבסיס בהמון בטון. מאז מזיקים נשאר רק השם: הסגל הוא אחר, המבנה הארכיטקטוני אחר, התפקיד אחר".
הסיפורים וההוויה מזכירים קצת את "התגנבות יחידים" של יהושע קנז.
"אם אני צריך להדביק את עצמי לאיזו מסורת, אני חושב שזה יותר 'ויינסבורג אוהיו' של שרווד אנדרסון, ספרים שמתארים מקום דרך סיפורים שונים. וכן יש תחושת עצב או עליבות שמכסה על הכל. אני זוכר את מפקד הבסיס שלי שהיה שם כל השבוע, הוא כמעט לא היה עם המשפחה שלו — בחר בצבא. בכל הסיפורים אפשר לזהות את הבחירה הזאת: אני או המערכת, אני או הצבא. וכמעט תמיד הצבא מנצח. יש עכשיו חשיבה מחדש על איך הצבא צריך להיראות, קטן וחכם, גדול וכבד, מי מתגייס ומי הולך למילואים. אבל כדי שהמערכת הצבאית תפעל היא צריכה לדרוש את הטוטאליות הזאת. התפקיד שלי היה להכשיר טירונים בכל מיני דברים מקצועיים, אבל ההכשרה האמיתית היתה המשמעת — לקחת את האנשים האלה ולהסביר להם שהם כבר לא אנשים בזכות עצמם אלא חיילים שעושים מה שהמערכת מבקשת".
באחד הסיפורים מתוארים שני חיילים שמסרבים לשרת במטבח כי זה עיסוק נשי בעיניהם, וסותר את התרבות שבה גדלו. "אלה דברים שקורים בצבא כל הזמן", אומר אנגלנדר. "חיילים שמסרבים לשרת במטבח כי זה לא בתרבות שלהם, חיילים שמשחקים עם נשק, היה לי חייל שירק על חייל אחר ונשפט ונכלא. ואני הייתי צה"ל, נציג הצבא. בשלב מסוים לא הרגשתי יותר צה"ל, התחילו הספקות. היום בדיעבד אני לא גאה בשירות הצבאי שלי. אני לא מתבייש בו, אני מבין שזה מה שהצבא צריך, אבל אני לא גאה בשטיפת המוח שעשיתי לחיילים שלי".
אבל נדמה שהצבא השתנה ומשתנה. יש היום יותר רגישות לצרכים של חיילים.
"הצבא מתעדכן. הוא נהיה רגיש יותר. פעם התפיסה היתה לשבור את החייל ולבנות אותו מחדש, היום התפיסה היא רק לבנות, לא צריך לשבור. היום זה בטח עוד יותר רגיש, ויש הרבה נוהלי בטיחות. ובכל זאת יש סיפורים על אנשים שקרסו בזמן אימון, או יצאו לניווט בתקופה שהיה אסור וטבעו, וההתאבדויות. גם אם המערכת ממזערת נזקים, עדיין היא דורשת אותה טוטאליות. אם הצבא כזה מקשיב, למה הוא לא הקשיב לתצפיתניות מנחל עוז? כנראה שהוא לא כזה מקשיב".
למרות כל זה צה"ל עדיין נהנה ממעמד של קדושה בחברה הישראלית. "אני נרתע מהקדושה הזאת", אומר אנגלנדר. "צריך להבחין בין צה"ל לבין חיילי צה"ל. צה"ל זה כלי של המדינה, חשוב, חיוני — אבל כלי, ולכלים לא צריך להיות מעמד של קדושה. לעומת זאת החיים של אנשים, של החיילים — הם קדושים, רק שאני לא בטוח שיש עוד משהו קדוש בעולם".
בסיפור האחרון בספר, "אימפריית החול", הבסיס הופך לעזובה. לרוח רפאים. אולי זו מטאפורה להתפוררות שחווה עכשיו החברה הישראלית?
"הספר נקרא 'אימפריית החול' כי אתה מבין שהכל זמני. אני אוהב את התמונות של עמדות השמירה שהיו פעם ברוסיה הסובייטית, מעין שממה ובתוכה בודקה שפעם היתה לה חשיבות. בציר זמן ארוך מספיק זה מה שהחיים שלנו וזה מה שהצבא יהיה. שום אימפריה לא עומדת לנצח, ודאי לא האימפריונת הקטנה הישראלית. אז עכשיו אנחנו במלחמה ובתחושה שלנצח נחיה על חרבנו, אבל המציאות מוכיחה ששום דבר לא לנצח. הזמן מוחק הכל. האימפריה הופכת לחול. ועדיין אני אופטימי. האומה הישראלית תמשיך להתקיים, השאלה באיזו צורה. אני לא פוחד מהשמדה של המדינה, אלא יותר מהשמדה תרבותית. אבל אני מגדל את הילדים שלי פה ודי אופטימי".
