קנבסים מנוקבים בכדורים במוזיאון רמת גן
מנופי בארי החרבים שציירה זיוה ילין ועד עבודות עשויות דם שיצר אורי קצנשטיין - במוזיאון מקדישים שורה של תערוכות מרתקות להתמודדות וריפוי של טראומות אישיות וקולקטיביות, מבלי להתייפייף ותוך אמירות פוליטיות נוקבות
התערוכות החדשות במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, המוצגות תחת הכותרת ״מה שהלב רוצה - אמנות כשער לריפוי״, מסמנות בתקווה גם את תהליך ריפויו של המוזיאון עצמו. נראה שבמהלכי אוצרות מעמיקים ומגוונים בהובלת האוצרת הראשית שרי גולן, ממצב עצמו מחדש המוזיאון כרלבנטי אחרי הטלטלות, הצנזורה, הפיטורים והסגירה הארוכה, שכפה עליו ראש העירייה כרמל שאמה הכהן. כזכור, ב־2022 התפטרה האוצרת הראשית הקודמת, סבטלנה ריינגולד, לאחר שראש העירייה הורה להסיר מתערוכת הפתיחה של המוזיאון את הציור ״ירושלים של זהב/ירושלים של חרא״ של דוד ריב, מהלך שהוביל למחאת אמנים וביטול השתתפותם, התפטרות האוצרת וסגירה ארוכה של המוזיאון שרק זה עתה שופץ ונפתח לציבור מחדש.
מקבץ התערוכות המוצג בו כעת מפתיע לטובה דווקא מכיוון שהמילים "לב" ו"ריפוי" ניבטות מכל שלט ואולפן בשנתיים האחרונות, עד שהפכו לשחוקות. אבל התערוכות מיטיבות לעסוק בטראומות אישיות וקולקטיביות, בפצעים חשופים באופן שאינו מלטף, מתייפייף, או מציע קלישאות של נחמה. הן לא מהססות לעסוק בסוגיות פוליטיות, ומציעות מסעות לא פשוטים של יופי ואימה שבסופם הקתרזיס והיופי שיצירות אמנות מסוגלות להעניק.
בקומת הכניסה מוצגת ״צללי הברושים על הכביש״ (באוצרות שרי גולן), תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של זיוה ילין, ילידת קיבוץ בארי. בנוסף להיותה אמנית, היתה ילין גם מנהלת ואוצרת הגלריה בבארי שנחרבה בהתקפת חמאס. היא מציירת באופן ריאליסטי על גבי קנבסים גדולים את נופי הקיבוץ, ומעניקה להם גוון מונוכרומטי אדום עז או כחול־סגול לילי ועצוב. את הציורים הכחולים־סגולים יצרה ילין לאחר מתקפת 7 באוקטובר הרחק מבארי ההרוס. ואילו סדרת הציורים האדומים־עזים, המדממים, הם דווקא המוקדמים יותר, שנעשו בקיבוץ במשך שני עשורים. למעשה, הציורים האדומים של ילין נותרו כיום כעדות זיכרון מבארי שכבר איננו וכעת נבנה מחדש. ובדיעבד את הצבע האדום־כתום ששוטף אותם קשה שלא לפרש גם כנורות אזהרה אדומות של מצב חירום, כאזעקות "צבע אדום" וכמובן כדם, למרות הפסטורליות השקטה והמדברית שלהם. במבט מקרוב ניתן לראות שהם נושאים עליהם באופן ממשי את עדויות הטבח עצמו - הם מנוקבים בחורי כדורים שהאמנית בחרה להותיר ולא לתקן.
״תערוכה קבוצתית עם אורי קצנשטיין״ המוצגת בקומה השנייה (באוצרות רונית עדן), עוסקת גם היא בטראומות ובכאב שעוברים בין דורות. היא מוקדשת לזכרו של קצנשטיין (2018-1951), מהאמנים הרב־תחומיים ופורצי הדרך שפעלו בישראל, שלא היסס לעסוק בכאב ובגוף האנושי המיוסר. קצנשטיין היה פסל, מוזיקאי, אמן פרפורמנס ווידיאו ואף ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה (בשנת 2000). בעבודותיו הוא מופיע בעצמו כאמן־שמאן שמבצע פועלות פולחניות כואבות על גופו שלו (כמו לעיסת זכוכית), והן עוסקות בטראומה הפרטית של קצנשטיין עצמו - הלם הקרב שלקה בו כחובש במלחמת יום הכיפורים, וגם בטראומות השואה והמציאות הישראלית. בין היתר, השתמש קצנשטיין בדמו־שלו כאמצעי לרישום ולהדפס, ו״כיסא צלב הקרס״ שלו הצליח לעורר את חמתה של מירי רגב, שרת התרבות לשעבר, כשהוצג במוזיאון תל אביב ב־2015. בתערוכה מציגה עדן גם 20 אמניות ואמנים ישראלים עכשוויים שחלקם למדו אצל קצנשטיין או פעלו לצדו, שמשלימים את הרב־תחומיות של יצירותיו - בהם מודל העיר העתידנית־הזרחנית של גיא גולדשטיין והקרנת הווידיאו על פסל הקלקר הסוריאליסטי של שרון גלזברג.
ב״מלכת העצב״, תערוכת היחיד הראשונה של אדוה דרורי (באוצרות שרי גולן), המבקרים מוזמנים להיכנס אל העולם החולמני, המסויט והטוטאלי שבראה האמנית במוזיאון. לשוטט על מרבדי דשא מלאכותי בתוך מיצב של חדרי ילדים שכולו עשוי מטקסטיל, צמר ובדים, ומציע חוויה לכל החושים. אבל הרוך האינטימי שבראה דרורי, ילידת קיבוץ שריד, מכיל אלמנטים מעוררי חרדה, ומתוך האובייקטים ניבטות סצנות של דמויות ילדים ובובות שסימני אלימות ניכרים בהם. אומנם התערוכה עוסקת בשלבי הילדות המורכבים שהיו בזמנו בקיבוצים, אבל מכיוון שהיא כולה עשויה מבגדים וצעצועי ילדים שנאספו גם בקיבוצים השונים, היא מצליחה להיות מצמררת ומזעזעת וגם חולמנית ועוטפת בעת ובעונה אחת.
