סגור
פנאי מגי אוצרי
אוצרי: "הומור זה נשק קיצוני" (צילום: יובל חן)

ד"ר מגי אוצרי: "אין לי בעיה לדבר בחופשיות על המניה־דפרסיה שלי"

בגיל 6 המשפטנית והסופרת הותקפה מינית, רק כעבור עשרות שנים אובחנה כלוקה במניה־דפרסיה שממנה שאבה את העלילה לספרה החדש. "לא אושפזתי בבית חולים פסיכיאטרי אבל אני מכירה את הכעס כלפי עולם שמפקיר אותך", אומרת מי שבחודשים האחרונים נהפכה לכוכבת רשת שנלחמת בהפיכה המשטרית

מגי אוצרי, סופרת, פובליציסטית וד"ר למשפטים, נעשתה בבת אחת אושיית טוויטר. היא אחד הקולות הבולטים היום נגד ההפיכה המשטרית, יש לה 14 אלף עוקבים והיא מתנצחת עם תומכיה הבולטים של ההפיכה.
זה התחיל רק לפני כמה חודשים. אוצרי הרגישה צורך נואש להתבטא ובאופן מיידי. היא פתחה פרופיל בטוויטר, צייצה, ומאז היא לא מפסיקה לצייץ ולקבל תגובות, חלקן תומכות ואחרות תוקפניות, ואכזריות לפעמים.
"יש לי שתי זהויות", היא אומרת. "בטוויטר אני לא אני — אני פרסונה, דמות חזקה ולוחמנית. בחיים האמיתיים אני עדינה ורגישה ולוקחת ללב. הטוויטר זה האלטר־אגו שלי. נכנסתי לשם בפחד אמיתי: אני זוכרת את היום שראיתי בו את מסיבת העיתונאים של יריב לוין שבה הוא הציג את 'הרפורמה' שלו. הוא עמד על הפודיום, נאם נאום מפחיד ומשתלח, ואני התחלתי לבכות. אחרי שבועיים שהתייסרתי עם עצמי, החלטתי להיכנס לטוויטר, ידעתי שהדבר היחיד שיכול להקל עליי זה לכתוב, לפרוק את זה. פתאום זה תפס תאוצה ואני לוחמת את המלחמה הזאת. אבל אין לי שאיפה לשבת בפאנלים פוליטיים, גדול עליי להתווכח בשידור חי".
מה הדבר הכי מעליב שכתבו לך?
"שאני מטומטמת. לא אכפת לי שכותבים שאני מכוערת או פאתטית. אבל מטומטמת? אני רוצה להאמין שאני אדם מנומק, אני משקיעה בציוצים שלי. ופעם מישהו גם שלח לי צילום של בולבול וזה היה מזעזע, מחקתי וחסמתי אותו. זה היה נורא".
איך את רואה את המצב?
"דווקא מפני שאני מבינה את עולם המשפט הבנתי כמה זה גרוע. שלטון לא לוקח לעצמו את הכוח סתם. יש לו תוכנית. קראתי לא מעט על איך נהיים דיקטטור, ופה ממש פועלים לפי הפלייבוק, חוברת ההוראות. המון מובילי דעה כמו נדב אייל אמרו שזו תהיה דיקטטורה שקטה של סתימת פיות — לא ירצחו אנשים, אני לא חושבת ככה. אני רואה את אנשים שיושבים במוקדי הכוח ומזהה אצלם יסוד קיצוני. כשאורית סטרוק אומרת ש'יהיו הרבה קורבנות בשיבה לגוש קטיף', אני לא חשובת שזה ביטוי פיגורטיבי".

2 צפייה בגלריה
פנאי מגי אוצרי חדש
פנאי מגי אוצרי חדש
מגי אוצרי. "אמא שלי חייתה חיים קשים וחוותה גזעות ודיכוי, אני חוויתי פחות קשיים"
(צילום: יובל חן)

לפרופ' מני מאוטנר, שהיה המנחה שלך בדוקטורט, יש ביקורת על בג"ץ שהתערב בחיים הפוליטיים.
"הוא אחד האנשים המבריקים באקדמיה, אבל אני לא מסכימה איתו. בית המשפט העליון לא התערב בסוגיות פוליטיות והסיר את ידיו מהתערבות בנושאים ביטחוניים. הדבר היחיד שהוא התערב בו זה כשהייתה פגיעה לא מידתית בזכויות אדם. הטעות של אהרן ברק לדעתי הייתה רטורית: הוא הגדיר זאת כ'מהפכה משפטית', אולי הוא דיבר מתוך אגו גברי של רצון להיכתב בספרי ההיסטוריה כמהפכן, אבל לא הייתה שם מהפכה משפטית אלא יישום של החוק. תפקיד בית המשפט בחברה דמוקרטית הוא להגן על המיעוט מפני עריצות הרוב. ההתנסחות של ברק נתנה נשק להסית נגד בית המשפט, וחבל".
אוצרי (40) נשואה לתסריטאי אדר מירום ואמא לילדה. הרזומה שלה מרשים: היא נולדה בחיפה להורים שעלו מגיאורגיה ב־1973, ולאחר שחרורה מצה"ל החלה ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. היא שימשה עוזרת מחקר של שופטת העליון פרופ' דפנה ברק־ארז, התמחתה במשרד עורכי הדין ש' הורוביץ, עשתה דוקטורט במשפטים בהנחיית מאוטנר ופרופ' אסא כשר (הנושא היה "מוסריותו וחוקיותו של הומור פוגעני"). אבל תוך כתיבת הדוקטורט מצאה את עצמה מחוברת לעולם הספרות.
ב־2015 פרסמה את רומן הביכורים שלה "שתי השמשות של דדיקה", על יחסים טעונים בין אם לבת, שמהדהד את סיפור חייהן של אמה וסבתה. שנתיים אחר כך פרסמה את "כותבת הנאומים", שתיאר פוליטיקאית ממוצא מזרחי שסוללת את דרכה אל ההצלחה, ואחריו את "עיניים אדומות", רומן נעורים עתידני. כעת רואה אור ספר חדש שלה, "היפומאניה" (בהוצאת שתיים), על נערה שמספרת בווידוי אינטימי מה הוביל אותה לאשפוז פסיכיאטרי.
לאט לאט נחשף סיפור על נערה דחויה חברתית, שיש לה חברה טובה אחת ונער שהיא מאוהבת בו. וגם סיפור על הזנחה הורית ובית־ספרית, על נקמה ועל המחיר שמשלמים עליה.
"בגדול הסיפור הוא סמי־אוטוביוגרפי", היא מספרת. "גם אני מתמודדת עם מאניה דפרסיה. במשך שנים זה לא היה מאובחן ולא ידעו מה יש לי, עד שהלכתי לפסיכיאטרית מומחית לתחום שהבינה. המניה־דפרסיה שלי לא התבטאה באופן מוחצן, היא הייתה מעודנת יחסית: הייתי נכנסת להתקפי מניה של כתיבה מטורפת, את הדוקטורט שלי כתבתי בחודש וחצי, 300 עמודים — לא ישנתי ולא אכלתי. היו גם אלמנטים של הרס עצמי שאני לא רוצה להיכנס אליהם, אבל האבחון הסופי היה רק לפני שלוש שנים. גם קיבלתי הכרה לכך מביטוח לאומי, והכרה של ביטוח לאומי בהפרעות נפשיות זה הרולס רויס של ההפרעות הנפשיות, מאוד קשה לקבל אותה בישראל. הסוג הזה של מאניה דפרסיה הוא לא מולד. הוא התפרץ בעקבות טראומה: תקיפה מינית שחוויתי כשהייתי בת 6".
מהשומר בבית הספר היסודי, כמו שמתואר ב"היפומאניה"?
"כן, אותה סיטואציה של שומר שהופקד כמו חתול על שמנת, הוא עשה את זה לעוד ילדות ובית הספר השתיק את זה. זו טראומה גדולה שלא טופלה, לא הייתה אז מודעות לדברים האלה, הייתה בושה. אני מרגישה שנענשתי שלוש פעמים בחיים: פעם אחת כשקרתה לי הטרגדיה הזאת, פעם שנייה כשחליתי בעקבות זה במשהו שאני לא אשמה בו, ופעם שלישית כשכולם סביבי כועסים עליי שאני לא מצליחה לתפקד כמו אדם רגיל, ששופטים אותי על זה שאני חולה. אני מדברת על זה בחופשיות כי אני מרגישה שזו שליחות. לדעתי, המי־טו הבא יהיה מי־טו של הפרעות נפש".
בספר יש מחווה מודעת ל"תפסן בשדה השיפון"של סלינג'ר כולל הווידוי, השפה המחוספסת, הפלירט עם השיגעון.
"רציתי לכתוב ספר על נעורים וסלינג'ר היה חוויית הנעורים שלי, הוא דיבר בקול שלי. אני אמנם מעולם לא אושפזתי בבית חולים פסיכיאטרי ולא ברחתי מהבית, אבל את הכעס הבסיסי כלפי העולם שהפקיר אותי כן חוויתי".
הספר הוא גם מסע שנועד לחשוף את הצביעות של ״השמאלנים האשכנזים החיפאים״, כפי שמגדירה אותם גיבורת ספרה. "אני שמאלנית ולא מתנצלת על זה, אני חיה בתל אביב האשכנזית והשבעה, ישראל הראשונה והשנואה, אבל גם כשאתה נמצא בחברה מסוימת אתה צריך להיות מודע לכשלים שלה".
הרומן הראשון שלך נכתב כמחווה ליהדות גיאורגיה. המתח העדתי נגע בך?
"בגדול הגרוזינים הם מזרחים, הם מתפללים בנוסח יהדות ספרד, חלק מהם ממוצא פרסי. אז אני לא אשכנזייה, אבל אני גם לא בדיוק מזרחית. אין לי היסטוריה של מעברות, אבל מבחינת היחס החברתי גרוזינים ספגו גזענות כפולה, גם מאשכנזים וגם ממזרחים. הדוקטורט שלי עסק בהומור פוגעני. הומור זה נשק קיצוני, להפוך אדם לבדיחה זו דרך כל כך דכאנית ומשפילה. אמא שלי אמרה, 'יצחקו עלייך בגלל שאת גרוזינית, את צריכה להיות חזקה', וזה נכון, צחקו עליי, אבל המשפחה שלי היא גאווה בשבילי. אמא שלי חוותה דיכוי כפול: גם מפני שהייתה אישה בחברה הגרוזינית, שהיא מסורתית ושמרנית, וגם מצד אמה. נשים הרבה פעמים יכולות להיות סוכנות דיכוי של נשים אחרות: אל תתלבשי ככה, אל תהיי ככה".
איך מצאת מוצא מהשמרנות הזאת?
"מהרגע שעמדתי על דעתי הייתי פמיניסטית. בכיתה ז' אמרתי למורה שאני פמיניסטית, והיא אמרה שיש לי דעות מסוכנות. מגיל צעיר ידעתי איזה אורח חיים אני רוצה. הייתה ציפייה בבית שאתחתן בגיל 21 ואקים משפחה, אבל ידעתי שזה לא בשבילי, וברחתי מהציפיות המשפחתיות האלה".
עשית קריירה מזהירה במשפטים.
"היה בזה יסוד של דחיינות: ידעתי שאני לא מתאימה לעולם, שלא אוכל להסתדר בשוק העבודה, אז גם להישאר באקדמיה זה להישאר צעיר ולדחות את היציאה לעולם המבוגרים. כשסיימתי את הדוקטרט הבנתי שגם האקדמיה לא בשבילי — לרדוף אחרי פרסומים ולהרצות לפני כיתה. תמיד הייתה לי פנטזיה להיות סופרת, אבל נורא התביישתי בזה, כי יש משהו ילדותי בלהמציא סיפורים. בגיל 28 פתאום כתבתי את הפרק הראשון של הספר הראשון , ולאט לאט התגלגלתי. הרגשתי שמצאתי את מקומי. אבל הרבה זמן נאבקתי בזה, כי זו לא עבודה אמיתית ותמיד רציתי להיות אחת מן הבריות, לא משונה בין הבריות. הרפיתי בעיקר בעקבות האבחון, הייתה בזה הקלה, עם כמה שהייתי עצובה היה בזה גם שחרור. אני מאוד אוהבת לכתוב. זה תרפויטי עבורי. אדם שהולך לאמנות, אמנות היא ההצלה שלו. מבחינתי הספרות זו הצלה".

2 צפייה בגלריה
פנאי אהרון ברק  יוצא ל מפגינים מ תחת לביתו  21.4.23
פנאי אהרון ברק  יוצא ל מפגינים מ תחת לביתו  21.4.23
אהרן ברק עם תומכיו. "הטעות שלו היא שהגדיר את מהלכיו כ'מהפכה משפטית', אולי מתוך אגו גברי"
(צילום: YNET)

את ספרך השני "כותבת הנאומים" הקדשת לפוליטיקת הזהויות. אפשר כבר להכיר בנזקים שזה עושה?
"הבעיה שלי מתחילה כשפוליטיקאים משתמשים בקלף המזרחי כדי להביא לקדמת הבמה אנשים לא ראויים. יש נשים מזרחיות ראויות. גיוון בבית המשפט העליון? למה רוצים דווקא שופט מרוקאי? למה שלא יהיה שופט גרוזיני? איפה זה נגמר? הם משתמשים בזה כדי ליצור שלטון של בלתי מתאימים. וזה לא קשור למזרחים. הייתי במשך שנים בעד שיח הזהויות הזה, וטעיתי. לא שיערתי עד כמה אפשר להשתמש בשיח הזה באופן מניפוליטיבי וסכסכני, וכהצדקה למינוי אנשים לא ראויים".
אין בלבך על האליטות הישנות?
"ודאי שיש. יש מועדונים שאני מודעת לכך שלעולם לא אכנס אליהם: האליטה של תל אביב הישנה והעשירה. הייתה לי פעם חברה מהמקום הזה, הפסקנו להיות חברות כי היא כל הזמן הייתה מתנשאת עליי. הרזומה שלי היה מוצלח משלה, אבל הייתה לה תחושת עליונות מעצם זה שהיא באה משושלת. אין בי מרירות על זה, אני חיה עם זה יופי כי זה חלק מתהליך טבעי. אמא שלי חייתה חיים קשים וחוותה גזעות ודיכוי. אני חוויתי פחות קשיים, אני חיה בתל אביב חיים סופר־פריבילגיים, והבת שלי כבר תהיה פריבילגית על מלא־מלא. הדברים האלה הם תהליכים וצריך להכיר בזה שיהיו פה דורות שישלמו מחיר, אבל בסוף יושג איזון. יש ניעות ויש אופציות לממש את עצמך, אם ישקיעו באמת בקבוצות המוחלשות, אז יהיה דור אחד שיהיו לו חיים קשים והדור שלאחר מכן כבר יחיה חיים יותר קלים, ואפילו בלי פערים".