"אם לא הייתי כותבת, הייתי משתגעת מעודף רגשות"
הסטנדאפיסטית והתסריטאית שיר ראובן עובדת על סדרה חדשה לכאן ועל הפודקאסט שלה. היא גאה שהלכה לטיפול בגיל 25, מתגעגעת לסבתא שלה לפני הדמנציה, היתה הכי מאושרת בחתונה שלה, כנה לפעמים באופן מוגזם, ומודה באובססיה לסידור הבית
איפה אנחנו תופסים אותך?
"נוסעת באוטו. יש סופה בחוץ וזה נחמד לי, כי אני אוהבת לנהוג בגשם - הכבישים ריקים יחסית כי כולם יודעים שאנחנו מדינת עולם שלישי ולא יוצאים, ובשבילי זה יום לנסיעות בין־עירוניות".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"כל הילדות המוקדמת שלי עברה אצל סבתא שלי שולה. ההורים לא שלחו אותי לגן אז הייתי אצלה עד גיל שנתיים ברמלה, אחר כך עברנו לראשון לציון. שם שתו תה, לא קפה. עיראקים. אין לי זיכרון של עצמי לא דפוקה על תה, והכי טעים זה בבית כי אני מכינה אותו בדיוק כמו שהיא היתה מכינה – תיון שחור וכפית סוכר. זה כמו לשתות חיבוק מבחינתי. קפה התחלתי לשתות רק בשנה האחרונה. הטעם עדיין קשה לי אבל אני סובלת אותו בשביל להתעורר".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"עם סבתא שלי. היא בחיים, פשוט יש לה דמנציה. דיברנו המון ותמיד, אבל עכשיו כשהיא לא זוכרת, זה מצב מוזר כזה שהיא חיה אבל אני כל הזמן מתגעגעת אליה. וגם הייתי רוצה להיפגש עם ביבי אבל בעוד הרבה שנים כשהוא יהיה מאוד זקן ולא תהיה לו סיבה להסתיר דבר, אני בטוחה שהוא יושב על סיפורים פסיכיים. מצד שני, גם בדמיון הזה אני לא חושבת שהוא יספר את כל הסודות שלו".
על מה את עובדת עכשיו?
שיר ראובן
גיל:
37
מקום מגורים:
תל אביב
מצב משפחתי:
נשואה
עוד משהו:
תסריטאית וסטנדאפיסטית. יוצרת הסדרה "ילדות סכסכניות". מגישה את הפודקאסט "איך לעשות דברים" בכאן הסכתים. תופיע עם הסטנד־אפ שלה ב־14 בינואר בצוותא
"סדרה שכתבתי, 'אוהבתותך' שביים יובל שפרמן המבריק והצטלמה השנה ותצא בכאן 11. משחקים שם, בין השאר, רונה קינן, ששון גבאי, ירדן בר כוכבא. על העונה הבאה של 'איך לעשות דברים' (הפודקאסט בהגשתה בכאן הסכתים – מנ"ש), ספר שמבוסס על פודקאסט על הארי פוטר שהגשתי עם דור סער־מן לפני כמה שנים. מופע סטנד־אפ חדש שאני מתחילה לבדוק חומרים שלו לאט לאט. ב־14 בינואר יש לי מופע סטנד־אפ בצוותא בתל אביב".
מה השריטה שלך?
"עיצוב, סדר וניקיון של הבית. אני מאוד אוהבת להיות בבית וחשוב לי שהכל יהיה יפה, נוח, נקי ומסודר. אני לא יודעת להסביר את השלווה הספציפית שאני מרגישה כשאני שוכבת על ספה, מסתכלת על הסלון ורואה שהכל במקום, והכל נקי ויפה ומואר כמו שאני אוהבת. כאילו לא מספיק לי להיות עטופה בגוף שלי שאני צריכה שיהיה בריא ושבע, אני צריכה להיות עטופה גם בבית שלי".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אבא שלי אמר לי 'אם את רוצה לעשות משהו ופוחדת ממה שיגידו לך, פשוט תעשי את זה בלי להגיד לאף אחד'. העצה שגרמה לי לפרוש ממכינה לרפואה בגיל 20 ולהירשם ללימודי קולנוע".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"במרפסת של החברה הכי טובה שלי גיתית פישר. פעם היינו נפגשות כל יום לשעות אבל היא הפכה לאמא ואני התחתנתי ושתינו עובדות קשה והלו"ז מתמלא. אבל שישי בצהריים נשאר הזמן המזוקק שלנו לדבר את כל השיחות של כל השבוע בכמה שעות".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"אני ישנה ממש גרוע ומעט שעות, לא משנה מה אני עושה. זה לא כוח־על אבל הייתי שמחה להיות מסוגלת לישון שמונה שעות בלילה רצוף, זה נשמע לי פינוק שקשה לדמיין".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"הייתי ילדה מאוד שקרנית וזו מגרעה שממש הייתי צריכה לשייף מעצמי בגלל הבלגן שהיא הכניסה לחיים שלי. יצא שמגיל 16 בערך אני מאוד דבקה באמת, לפעמים בקטע טיפה מוגזם של פירוט או כנות יתר".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
“בת זוגי דנאל אל־פלג, הבן אדם הכי חכם וטוב שפגשתי ברמה שלא היתה ברירה אלא להתחתן איתה. וגם מי רצתה ברירה".
למה את מתגעגעת?
"לתחושה שמישהו דואג לזה שהמסגרת הגדולה של החיים שלי - המדינית, הביטחונית, הכלכלית של המקום שאני חיה בו — תתפקד כמו שצריך. אני מתגעגעת לתחושה שיש לי פה עתיד גם בלי שאצטרך להילחם עליו. מתגעגעת לתחושה שאנחנו בסך הכל אוהבים אחד את השני, אני מתכוונת במדינה, ושיש בינינו חילוקי דעות, אבל בסך הכל אנחנו ביחד בסיפור הזה ומוכנים להתגמש ולהעלים עין כדי להמשיך להיות חלק ממנו. מתגעגעת לתקופה שחשבתי שנולדתי לעידן של שפע, שגשוג ושלום".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"בתל אביב, כמובן. לא שלא הייתי שמחה אם היה פה יותר נקי ופחות רועש ופחות חפירות ומדרכות צרות וקורקינטים, אבל אני משוגעת על תל אביב. אני מרגישה כאילו היא מרכזת לא רק את כל האנשים שאני אוהבת, אלא גם את כל האנשים שאני אוהבת ועדיין לא פגשתי, שכרגע הם ניצבים בחיים שלי אבל יגיע רגע שהם יהפכו לדמויות ראשיות".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"לפעמים אני נכנסת לעימותים שנראים לי עניין של חיים ומוות אף על פי שהם לא, וחבל לי שאני לא מוותרת כי המחיר הנפשי יותר גבוה ממה שזה לא היה שנאבקתי עליו. דנאל מאוד עוזרת לי עם זה, אבל הייתי שמחה שיהיה לי את המנגנון הזה פנימית".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"בגיל 25 הבנתי שיש לי איזושהי בעיה שאני לא מצליחה לשים עליה את האצבע ופניתי לטיפול פסיכולוגי, אף על פי שלא היו בסביבה הקרובה שלי אנשים שעשו את זה. זה שינה לי את החיים ואני גאה באשה הצעירה והשבורה שהייתי, שעשתה את זה ואיפשרה לי להיות המבוגרת המאוד לא שבורה שאני".
מתי היית הכי מאושרת?
"בחתונה שלי. הייתי מוקפת בכל האנשים שאני הכי אוהבת, התחתנתי עם האדם שאני הכי אוהבת, במקום הכי יפה, עמק האלה, עם האוכל הכי טעים, בתחילת הקיץ כשעוד נעים, היה ירח מלא, היתה פדיחה עם הדי.ג'יי שרק הוסיפה צחוקים לסיפור. מה שעוד עושה אותי מאושרת הם רגעים די ספונטניים, אבל כשזה קורה ואני שמה לב אני אוהבת לומר לעצמי, 'שימי לב, זה אושר'".
מה הכי חסר לך בחיים?
"זמן. אני רוצה מלא דברים ויש כמות מוגבלת של זמן. נראה לי שחלק מבעיות השינה שלי זה שכל הדברים שאני רוצה שורקים לי באוזניים ומעירים אותי להתחיל להוציא אותם מהראש לעולם".
מי היוצרים האהובים עלייך?
"מה שנורא זה שההשפעות הבאמת עמוקות השפיעו עליי כל כך שאני לא יודעת איפה אני מתחילה ואיפה הן נגמרות. אחת מחוויות היצירה שהכי צרובות לי קשורות לרגע הזה שאת קוראת, צופה או שומעת משהו וחושבת 'אה, בעצם אפשר לעשות מה שרוצים, אין שום מגבלה על כלום'. האנשים שעוררו את התחושה הם לאו דווקא האמנים האהובים עליי. זה קרה לי בפעם הראשונה שראיתי את הסדרה של שרה סילברמן בגיל 20, שהיום אני חושבת שהיא אחלה אבל לא יוצרת אהובה. זה קרה לי כשראיתי סטנד־אפ ואת הסדרות של לואי סי.קיי, שהוא עדיין אמן מדהים בעיניי למרות פרשת ההטרדות, וזה קרה לי כשקראתי את הסיפורים הקצרים של מירנדה ג'וליי בגיל 22".
אם לא היית כותבת, מה היית עושה?
"נראה לי שפשוט הייתי משתגעת מכמות הרגשות שיש לי ולא היה לי מושג מה לעשות איתם".
