מצפה היאמי: מקומות טעימים להפליא במצפה רמון
בר מצויין שמציע רק יינות מקומיים, מסעדה שבה יעלים משוטטים יצפו בכם אוכלים ופטאייר תרד בלתי נשכח שמצדיק נסיעה מהמרכז: אחרי שנים של הבטחות כוזבות לפנטזיה מדברית רומנטית, מצפה רמון סוף סוף מציעה כמה מקומות טעימים להפליא מלאים בקסם הייחודי של האזור
כבר שנים מצפה רמון היא פנטזיה על נושא רומנטי, שלא באמת מתגשמת. אחת לכמה שנים אני שומע שיש בה התעוררות קולינרית, פאטה מורגנה בלב המדבר. אז אני שם פעמיי ויורד דרומה רק כדי לגלות שסיפורים לחוד ומציאות לחוד: חלק ממה ששמעת עליו כבר נסגר, וחלק מעולם לא היה שווה את המאמץ. ובכל זאת אני עדיין מאמין במקום הזה, כי הוא מלא בקסם ייחודי — לא רק בזכות המכתש המדהים שפרוש מתחתיו, אלא גם בגלל המראה הקלאסי של עיירת פיתוח שאני אוהב. אז יצאתי לאחרונה לביקור נוסף במצפה, ולהפתעתי הרבה גיליתי שסופסוף יש בו לא רק הרבה קסם, אלא גם לא מעט אוכל משובח.
את סיבוב האוכל התחלנו במסעדת רמונא, שיושבת ממש על שפת המכתש, והנוף שנשקף ממנה מדהים — מטר ממך ילדים עושים סנפלינג, ויעל משוטט בא לבדוק מה אתה אוכל. הזמנו סלט חסות "של חורף" (למה, יש חסות אחרות בקיץ?) שכלל חסות לאליק ואייסברג, פילטים של פירות הדר, גרעיני חמניה ושקדים, שנעטפו ברוטב ויניגרט תפוז. יופי של סלט. לצדו הזמנו סלט מלפפונים וקישואים צלויים, שכלל גם בזיליקום, ארוגולה, גרעיני דלעת ואגוזים והונח מעל לאבנה שקדים. זה היה סלט מפואר וטעים להלל.
המשכנו להמבורגר סטנדרטי למדי אבל מצוין, סטייק סינטה טוב מאוד וסטייק אונטריב מעולה. רק המחירים אינם נוחים לעיכול: סינטה ב־170 שקל זה תמחור תל אביב לגמרי. ו־154 שקל לאונטריב הוא תמחור מפתיע עוד יותר — מדובר בבשר צלי זול, והנתח שהוגש נראה כמו חצי סטייק. לא נורא, העיקר שהיה טעים ומהנה.
התחנה השנייה במסענו היתה מדבר יין, בר יין ברובע הבשמים באווירה חצי קיבוצניקית וחצי שאנטית ונהדרת, שמגיש אך ורק יינות מהדרום. זה ממש מדהים בעיניי. אני לא מכיר עוד מקום כזה בישראל — בר שמגיש יינות רק מהאזור שבו הוא פועל. ויש כאן עשרות רבות של יינות מעשרות יקבים, ובהם כמה מוכרים, כמו יתיר, ננה ורמת נגב, וכמה אלמוניים לגמרי כמו נצר או רוח דרומית. לקחנו כוס רוזה של רוח דרומית וכוס רוזה רוזה של יקב מדבר, והתענגנו על שתיהן, על צלחת הגבינות שהגיעה איתן ועל ההופעה שהיתה במקום: הדס אלישע, זמרת צעירה ששרה שירים אישיים מקסימים. מדבר יין מוכיח שמצפה מסוגלת להגשים את ההבטחה הנושנה לפנטזיה רומנטית, ולעשות זאת הכי יפה ונכון שאפשר.
התחנה השלישית במסע היתה סומסומיה שבלב העיר, מסעדה שמאז הפעם האחרונה שביקרנו בה תפחה למימדים כמעט מפלצתיים והפכה למגה מסעדה. ועדיין היא מצליחה לשמור על האווירה של מקום זרוק ומדליק, מהסוג שמצופה לפגוש כאן. באתר האינטרנט של המסעדה התריעו בפנינו שזמני ההמתנה לאוכל ארוכים מהרגיל בליל שישי בגלל העומס, ואכן התיישבנו לשולחן ברבע לתשע, אבל האוכל הגיע רק בעשר. שוין.
התחלנו בסלט חסה עצום ממדים עם סלקים ופקאן מסוכר. זכרתי שזו מנה מצויינת מביקורנו הקודם והיא אכן היתה כזאת. לצדה לקחנו חציל קלוי בטחינה וסילאן. אני לא אוהב סילאן על האוכל ובכל זאת היה לי טעים. המשכנו בסטייק פילה, עראייס ושווארמה — כולם משובחים, וכולם, בדיוק כמו ברמונא, יקרים. סטייק הפילה האמיר ל־225 שקל. לא מחיר שאתה לא פוגש בעיר. ובכל זאת סומסומיה היא אופציה קולינרית טובה מאוד, ולא רק מפני שבערב שישי היא האופציה היחידה כמעט בעיר.
למחרת בבוקר סרנו לתחנה הרביעית במסע: קפה גינה ברובע הבשמים, שהתגלה כפסגה הקולינרית במסענו. המקום מתהדר בגינה קטנה ויפה, והחלל הפנימי שלו שמעוצב בסגנון זרוק ומקסים, מארח תערוכות אמנות מתחלפות. הקפה היה מצוין, הסינבון מושלם, הבריוש המתוק והסקונז היו מעולים, והשיא — פטאייר תרד יוצא מן הכלל. קפה גינה הוא מקום ששווה לנסוע אליו במיוחד. עד כדי כך.
שתי המלצות בונוס למי שעושה דרך ארוכה באוטו עד למצפה: בהלוך עצרו ביקב ננה הנהדר, שמציע שלל יינות מוצלחים ונוף כרמים מדבריים עוצר נשימה ממש. אל תחמיצו את השנין בלאן והפרנץ' קולמבר הלבנים ואת הגרנאש האדום. בדרך הביתה נסו לעצור במחלבת קורנמל על כביש 40 — הגבינות שלהם הן כמה מהגבינות הכי טובות בארץ.
אומנם מצפה עדיין לא מממשת את מלוא הפוטנציאל שלה, אבל כבר יש בה לא מעט מוקדים משמחים לאוהבי אוכל טוב. רק שיחזיקו מעמד.
