"אני לא מזדהה עם מי שרוצה למות אלא עם מי שרוצה למרר את החיים"
משבר, זקנה, מין ומוות מככבים ב"מקום שמח", הקומדיה החדשה והמצוינת של נועה קולר ורם נהרי, שתעלה בכאן 11. בריאיון לכלכליסט מספר נהרי על הקשר היצירתי עם קולר, התעקשותו להישאר מאחורי העדשה, ולראשונה גם על האשפוז שלו במחלקה פסיכיאטרית לפני חמש שנים. "אם הייתי יודע כמה זה עוזר, הייתי מתאשפז הרבה קודם"
"מקום שמח", הסדרה החדשה של נועה קולר ורם נהרי, היא על שתי נשים במשבר. אחת היא ורד (קולר) והשנייה היא אמא שלה נעמי (תיקי דיין). ורד רוצה להפיח חיים חדשים באלה שלה הקמלים. נעמי רוצה למות. בשנות ה־40 לחייה, כשהיא נשואה כבר 15 שנה לבן (אביהו פנחסוב), ורד נמצאת בדיוק בגיל הסנדוויצ'י הזה שבו היא מגדלת את הילדים הקטנים שלה ומטפלת באמה המזדקנת. היא דחוסה בין שני הדורות. נעמי, בשנות ה־70 שלה וחולה בסוכרת, מתבשרת שעליה לעבור הליך רפואי העלול להסתיים בכריתת רגל, ומאבדת טעם בחיים. היא לא רק רוצה למות, היא רוצה שוורד תהרוג אותה. "אני הענקתי לך חיים", היא אומרת לבתה, "ואת תעניקי לי את המוות".
כאן המקום לציין כי "מקום שמח", שעולה בראשון הקרוב בכאן 11, היא קומדיה, וגם שבמקום מוות – ורד מעניקה לנעמי ולעצמה מסע לגילוי עצמי, לבחינת היחסים שלה עם בעלה, אמה וסביבתה הקרובה. המסע הזה כולל גם מפגש רומנטי עם מנהיג רוחני (עידן חביב), בדיקת גבולות בטיול לים וגם צלילה לנבכי הנשמה שלהן.
הסדרה החדשה הזאת היא כל כך כנה, יפה, חכמה, מצחיקה ורעננה, אבל גם מעיקה, עמוקה ועצובה, ובעיקר כל כך מוכרת. סצנות שלמות מתוכה יהיו מוכרות לצופים מחייהם, בין שהם ההורים, הילדים, בני הזוג ובין שהחברים. הייתי אומרת שהיא מדויקת, אלמלא היתה זאת מילה שנואה על נהרי, היוצר והבמאי שלה. "אין שום דבר מדויק בחיים, לא נתקלתי בשום דבר מדויק", הוא אומר בריאיון לכלכליסט. ואל תתחילו לדבר איתו על מה "מדויק לאנשים להרגיש", הוא מגלגל את עיניו.
"כשיש אמהות אני בעננים"
לנהרי, בן 55, יש קילומטראז' מרשים של עבודה טלוויזיונית עם נשים יוצרות וסדרות קומיות שמתארות יחסים מורכבים עם בני זוגן. את "אהבה זה כואב", הקומדיה הרומנטית זוכת פרס האקדמיה מלפני 21 שנה, יצר יחד עם דנה מודן, ואחר כך איתה גם את "אננדה" ואת "ככה זה". את "אמא'לה" ביים יחד עם תמר מרום וכיכבה בה אורנה בנאי. לבדו ביים את "כוכב זורח מעל הלב", שהיה הסרט הראשון שבו שיחק אסי כהן, ואת הסדרה "מקימי" (על פי ספר של נועה ירון־דיין) ואת הסרט "אל תשכחי אותי", שזכה בפרסים בינלאומיים. בשיחת מקדימה קולר אומרת עליו שהוא "במאי שמבין את נפש האדם", ומגלה שהוא הזדהה עם הדמות של תיקי דיין, וכן ש"הוא ותיקי עובדים ביחד הכי יפה בעולם. הם מבינים זה את זה בכל ניואנס".
1 צפייה בגלריה
נועה קולר ותיקי דיין ב"מקום שמח". “הדמות שמגלמת תיקי רוצה למרר את החיים"
(צילום: באדיבות כאן 11, יסמין טי וי)
למה אתה מזדהה עם מי שרוצה למות?
"אני לא מזדהה עם מי שרוצה למות אלא עם מי שרוצה למרר את החיים", הוא צוחק. "העניין של נעמי במוות הוא משני. העיקר אצלה זה שהיא רוצה למרר את החיים. בכלל, כשיש אמהות אני בעננים. אני בא ממסורת של נשים חזקות. האלילה הכי גדולה במשפחה שלנו היא אוממה, סבתא של אבא שלי. אשה מפלצתית אבל נערצת. אחרי מותם של הסבים שלי קיבלתי תמונה גדולה שלה, של אשה לא יפה, ותליתי אותה בכניסה לבית שלי. זה מה שכל מי שנכנס פוגש".
יותר מאוממה דמותה של דיין מבוססת על חנה קולר, אמא של נועה. "הסיפורים הם בדיוניים אבל הם מאוד מהעולם של נועה", אומר נהרי. "כמו שב'חזרות' (הסדרה הקודמת שכתבה קולר, עם ארז דריגס ואסף אמיר – ר"ק), חומרי היצירה היו הזוגיות עם ארז וזה שהיא היתה שחקנית אומללה בתיאטרון גשר שגילמה כבשים, גם כאן חומרי המציאות של הסדרה הזאת הם של אשה בשנות ה־40 שלה, כמו נועה היום".
הקשר הראשון שלו עם קולר החל לפני שנים רבות כשהגיעה אליו כתלמידה, כאשר הכין שחקנים לאודישנים. "עבדתי איתה על כל התפקידים הראשונים שלה", הוא אומר. "'לעבור את הקיר' ועוד הרבה דברים. זאת לא היתה עבודה בשבילי. זה היה אושר. היא נורא אמיצה במשחק שלה. התחברנו ואהבנו".
כשהחליטו לעשות "סדרה על אמא שלה ועל זוגיות", הוא נזכר, נכנסו לתהליך העבודה המוכר לו. "יושבים ביחד, כותבים טריטמנטים (ראשי פרקים לתסריט – ר"ק). מדברים על הכל במשך שעות ואז היא הולכת הביתה, מסכנה, לכתוב", הוא נאנח. "אני לא מבין איך בן אדם יכול לעבוד לבד מול המחשב. זה להיתקל באפסיות של עצמך. ואז היא היתה חוזרת והיינו מדברים על התסריט. לפעמים הייתי צועק, לפעמים לא".
בכמה מהסדרות שיצרת, השותפות שלך הן גם השחקניות שמגלמות את התפקיד הראשי, אבל אתה תמיד נשאר מאחורי העדשה.
"זה משום שאני בז לשחקנים. הם אנשים שאין להם סובלימציה", הוא צוחק. "אני מלמד משחק, אבל לא יודע איך הם עושים את זה. זה קסם בעיניי. אני גם נמשך למה שדוחה אותי. אחד הדברים שאני מקפיד עליו לאורך השנים זה שאם יש שחקן שאני ממש שונא, סימן שהוא מעורר בי הרבה רגש, אז אני קורא לו לאודישן".
"אוהב להתעסק במין של זקנים"
שחקניות הוא אוהב. במיוחד את הדיוות המבוגרות שבהן. ב"מקום שמח", ליא קניג בת הכמעט 96 עושה תפקיד נהדר של הדודה שהיתה פרטיזנית במלחמת העולם השנייה והרגה את אברהם בעלה כדי לגאול את עצמה מהייסורים של לטפל בו. היא מספרת לוורד שאמה ביקשה ממנה שתהרוג גם אותה, אבל היא סירבה. "מה אני הורגת כל אחד שמבקש ממני?", היא חצי נעלבת. "לעבוד עם ליא קניג זה לעבוד עם שחקנית צעירה ורעבה", אומר נהרי. "היא שייכת לדור השחקניות שהן פשוט חייבות לחיות לנצח. כישרון ענק".
יש הרבה עיסוק במין בסדרה. נדמה לי שמאז "חתונה מאוחרת" לא ראיתי מין מציאותי כל כך ולא מיופה כמו בסדרה הזאת.
"והבמאי הומו! אני לא טוב בתנוחות האלה", הוא מעיד על עצמו וממשיך להסביר את סוד האותנטיות: "קודם כל לנועה ולאביהו נורא קל ונוח להיות בלי בגדים ולהיות פיזיים. יש שחקנים כאלה. חוץ מזה מתאמת האינטימיות שלנו עבדה מאוד יפה, לא רק באה להגן על השחקניות".
לפי "ככה זה" ו"מקום שמח", זוגיות בוגרת, מרובת שנים, שחוקה ולא רומנטית, מעניינת אותך.
"לאו דווקא. הזוג בסדרה לא מבוגרים מבחינתי, הם צעירים ממני בעשור. אני אוהב להתעסק בזקנים ובמין של זקנים. את יודעת כמה פעמים עשיתי סצנות מיטה עם תיקי דיין ב'אמא'לה'? צילמתי אותה ואת נתן זהבי במיטה של ההורים שלי, סצנה שבה הוא מת מדום לב באמצע. אני מת על הדברים האלה. בכלל אני נורא אוהב לדמיין כל פעם חיים של אחרים. צר לי שבגלגול הזה אני אהיה רק בן אדם, עם חיים של בן אדם אחד. העבודה שלי נותנת לי לחוות סוגי אנשים שונים וחיים אחרים".
נהרי מדבר גם על מקום רע ומקום משמח, באופן פרדוקסלי, שאליו הגיע. "שנים עבדתי עם מתמודדי נפש בעמותות אנוש וקשת", הוא מספר. "עשיתי איתם סדנאות של יצירה על טלנובלות וסרטים קצרים. ואז היה לי משבר בגיל 50 ומצאתי את עצמי מאושפז בבית משוגעים באיכילוב במשך חודשיים. היו לי שנתיים קשות מאוד, שאם הייתי יודע כמה זה עזר לי, הייתי מתאשפז הרבה קודם. כל כך עוזר להיות עם אנשים חולים. כשאתה חולה, להיות בחברת אנשים בריאים זה נורא קשה.
"עוד לפני 7 באוקטובר כשהיו שואלים אותי מה שלומי לא ידעתי מה לענות. בהתחלה כי לא רציתי להגיד מה אני באמת מרגיש אבל גם לא להגיד שבסדר. מרוב תרופות ודיכאון איבדתי את המילים. לא יכולתי לדבר. במחלקה אתה רואה בחורה בת 20 חרדית וגבר בן 80 וכולם סובלים כמוך, זה מקל עליך. קיבלתי טיפול מצוין – שיחות, סדנאות, תרופות וגם נזעי חשמל – עשיתי הכל כדי לצאת מזה. יש לי ילדים (היום הם בני 8 ו־11). היום אני מדבר על זה גם בהומור, מייפה את זה, אבל זה היה סבל נורא, נורא קשה. מה שעזר לי יותר מהכל זה שהייתי עם אנשים חולים כמוני”.
"אני לא מצטער שעברתי את זה", הוא אומר. "סבל זה המקור לקומדיה. וגם יצאתי מזה. החלום שלי היה שאני אצליח להיכנס לאוטו, להדליק את הרדיו, לשמוע שיר וליהנות. היום זה קורה. מבחינתי כל עוד אני לא במקום ההוא, הכל טוב. כשאני במצב רוח יותר מדי טוב, אני מתחיל לדאוג שזה יחזור, אבל היום אני יודע שאם זה יקרה אני אתאשפז שוב, אם אחרי השנתיים האחרונות יישאר שם מקום בשבילי".
