"לוקחים את פרונטו קדימה, ביחד": המסעדה התל אביבית מחליפה כיוון
המסעדה הוותיקה שהפכה לאייקון תל אביבי עוברת לניהול של קבוצת המסעדנים של מושיקו גמליאלי, שגם נכנסים כשותפים. גמליאלי, מבעלי בר 51, מונא ובר היין בוב: "אין כאן סיום - אלא התחלה של פרק משותף חדש"
מסעדת פרונטו, מהמוסדות הקולינריים הוותיקים והחשובים בתל אביב, עומדת להחליף ידיים בשבועות הקרובים ולעבור ליד קבוצת המסעדנים הירושלמית של מושיקו גמליאלי ('מונא' בירושלים, 'בר 51 ' ובר היין 'בוב' בתל אביב ועד לא מזמן גם 'רדלר' בתל אביב)
פרונטו נוסדה בסוף שנות ה-80 על ידי רפי אדר, במאי קולנוע ותיק, איש חבורת לול ומי שהמיר בהצלחה גדולה את עולם הזוהר של הסרטים לעולם הזוהר של המסעדות.
אדר בנה לעצמו ממלכה איטלקית קטנה בה מלך ללא עוררין. שפים הלכו ובאו אבל אדר תמיד ישב על הבר עם כוס קיאנטי והביא לכאן רוח איטלקית שלא היתה מוכרת עד אז. מסעדה איטלקית עם חומרי גלם מארץ המגף, אוכל נאמן למקור –עד כמה שאפשר כאן – ובעיקר קליינטורה שלא היתה כמוה מאז ימי כסית: לשלום חנוך היה שולחן קבוע ואת הקיר האחורי עיטר ציור קיר ענק של אורי ליפשיץ המנוח שציורים אחרים שלו עדיין מקשטים את המסעדה במעונה הנוכחי כשריד אחרון לתקופת הזוהר האיטלקית שלה.
בסוף שנת 2010 אחרי שנים ארוכות ברחוב נחמני, עברה המסעדה הברנז'אית לחלל חדש, בתחילת רחוב הרצל והפכה למשהו אחר לגמרי. את המושכות במטבח תפס השף דייויד פרנקל שהפך לימים לאחד השותפים במסעדה ואת האוכל האיטלקי המסורתי החליף לאיטלקי מודרני ואחר כך רק מודרני. פרנקל הפך לאחד השפים המובילים בישראל והזיקה לתפריט האיטלקי של פרונטו הלכה והתעמעמה עד שנעלמה כמעט לגמרי.
האוכל הפך לאישי לגמרי, והושפע מההתמחות של פרנקל במסעדות מהוללות כמו מוגריץ בסן סבסטיאן ו-per se בניו יורק. פרנקל מיצב אותה בטופ הקולינרי בארץ, אבל המסעדה איבדה כמעט לגמרי לא רק את הקשר לאיטליה אלא גם את הרוח הבוהמיינית שנשבה בה בימי אדר. בסופו של דבר, בשנת 2017, אדר מצא את עצמו מחוץ למסעדה שעברה סופית לידיהם של שותפיו, פרנקל, איש הכספים ויקטור שמריך שנכנס כשותף כבר ב-2013, והמסעדן אלי כהן שמנהל בפועל את המסעדה כבר שנים רבות .
אלא שזה לא סוף הסיפור. פרנקל שהפך לשף מבוקש החל לנדוד על קו תל אביב – איביזה, שם פתח עוד מקום ובסופו של דבר, בנובמבר האחרון החליט לפרוש סופית מפרונטו ולהתמסר למסעדה הספרדית שלו. את מקומו תפס מי שהיה השף בפועל כבר אז, עידו סמואל כהן.
עכשיו, כפי שמסתבר, המסעדה מקבלת תפנית נוספת. פרונטו מחליפה שוב זהות ועוברת לניהולם של גמליאלי ושותפו איתמר נבון. ויקטור שמריך ושותפו אלי כהן, ימשיכו אמנם להיות הבעלים (בשותפות עם אנשיו של גמליאלי) והשם כנראה יישמר, אבל פרונטו, שכבר מזמן כאמור לא היתה אותה פרונטו שסועדים מבוגרים כמוני ומבוגרים ממני עדיין זוכרים בחיבה – כבר לא תהיה אותה פרונטו, גם אם גמליאלי ישמור על הרוח האיטלקית כפי שהוא טוען בשלב מוקדם זה של המהלך ואולי אפילו על השם.
"אנחנו מכירים את בעלי פרונטו כבר שנים ארוכות ויש לנו חיבה עמוקה למקום ולמה שהוא מייצג", אמר גמליאלי. "אחרי העזיבה שלנו את הרדלר נוצר פתח, והתחלנו לשוחח עם הבעלים על כיוונים משותפים. מהר מאד התברר שכולנו רואים לנגד עינינו את אותה מטרה – לקחת את פרונטו קדימה, ביחד. לבנות ביחד משהו"
גמליאלי מכחיש את הדיווחים בתקשורת, "אין כאן סיפור של קשיים כלכליים – ולא היו כאלה. פרונטו, שפועלת כבר 37 שנה, ממשיכה לפעול כרגיל. המהלך הזה ייקח זמן, נעשה בהדרגה ובזהירות. אין כאן סיום - אלא התחלה של פרק משותף חדש".
אלי כהן, נציג הבעלים ויקטור שמריך הנשוי גם לביתו ומי שמנהל את המסעדה בפועל אומר : "זה תהליך שלקח המון זמן ואולי לא חיפשנו אותו מראש אבל אני שמח שזה קרה והם מצאו אותנו. קשיים של מלחמה ומצב רוח היו לנו כמו כולם ואנחנו כידוע איבדנו את מי שהביא את פרונטו לאן שהגיעה, וזה דייוויד פרנקל. התהליך נעשה בזהירות בגלל הפרופיל התקשורתי הגבוה גם של פרונטו וגם של מושיקו. רצינו לעשות את זה הכי נכון והכי לאט. גם כדי לכבד את מי שעובד איתנו המון שנים ולהסביר להם שאנחנו הולכים לעתיד טוב יותר. מושיקו הגיע ביראת כבוד וצניעות לכל הדבר הזה. הוא בא ואמר: 'אני יודע מה זה פרונטו ואני רוצה לכבד את זה ולשמור על המקום ועל ההמשכיות שלו. היינו צריכים ללא ספק רענון ומתיחת פנים ועכשיו זה מגיע. אתה רואה שהעולם משתנה ויש המון מקומות שהם מקומות בילוי עם אוכל ופחות מסעדות כמו פעם, כמו שלנו, וצריך להתחשב בזה. אני מאד שמח שזה קרה ובדרך מאד נכונה. זה יקח עוד קצת זמן אבל זה יקרה ויהיה נהדר".
גם נוסטלגיסטים כמוני, שגדלו על ברכיו של אדר – המארח התוסס שלא לומר פרוע - והאוכל האיטלקי הקלאסי של שפים כמו מנה שטרום ואלסנדרו פרנייה, יודו שפרונטו של פעם נעלמה כבר מזמן. אוכל איטלקי קלאסי כבר מזמן אינו בון-טון בתל אביב שהתמסרה ואחר כך התמכרה לאוכל יפני או תאילנדי ובעיקר לאוכל יצירתי ונטול מחויבות גאוגרפית של שפים צעירים (ונהדרים) שלא ממש מעניין אותם לבשל שוב פסטה ברוטב עגבניות. זה כמובן בסדר גמור וזה מה שהפך את תל אביב למחוז החפץ הקולינרי שהיא, אבל זה קצת צובט בלב.
בשולי הדברים אוסיף רק שנשאלת שוב השאלה הנצחית כמעט, מה שלום הקולינריה התל אביבית בפרט והישראלית בכלל. החודשים והשנים האחרונות הוכיחו שמוקדם מדי להספידן. בכל כמה זמן מכריזים עיתונאי האוכל (כולל אותי, אני מודה) שזה כנראה הסוף ושוב מגלים שנבואה ניתנה לשוטים. סצנת המסעדות קמה ונופלת וקמה שוב, כל כמה חודשים. מקומות נסגרים אבל גם נפתחים. אנחנו – טוב, אני – נתגעגע לפרונטו של פעם שאינה קיימת כאמור כבר שנים רבות. תמיד יהיה לנו פלאפל.
