תומר שרון: "אני עושה הכל: סדרן, מוכר משקאות בבר ותאורה. זה המפלט שלי"
מאז שהמלחמה עצרה את התיאטרון, תומר שרון (תומש) פתח אחד בבית שלו בדירת קרקע בשדרות ירושלים ביפו. בתומשיה הוא מארח הצגות, מופעי סטנד־אפ והרצאות, ומתכנן להפוך למוסד תרבות מוכר. "יש לי ממש רפרטואר, אני כל הזמן מארח, זה מוזר אבל זה מגניב אותי". ואף על פי שהפרנסה שלו תלויה בזה, הוא לא נגמל מהתבטאויות פוליטיות חריפות ברשתות
אחר הצהריים רגוע בביתו של השחקן תומר שרון (תומש) בקומת קרקע בשדרות ירושלים ביפו. עוד כמה שעות תעלה כאן ההצגה "חדר 201" המצוינת שביים שי פיטובסקי, סיפור מניפולטיבי מטריד על שני חברים ותיקים מהתיכון שנפגשים אחרי עשר שנות נתק במוטל בעיר. לצד שרון ישחקו רון ביטרמן ואדוה לוי. בינתיים הבית לובש צורה חדשה לקראת האירוע. שרון מוריד מהמחסן שמעל המטבח את התפאורה, ומציב במרכז הסלון תאורה, מיטה ואביזרים. בערב, הקהל שמונה כמה עשרות אנשים נכנס ל"אולם" שעד לפני כמה שעות היה הסלון של ביתו. הצפייה האינטימית בהצגה ממרחק אפס היא חוויה יוצאת דופן. לתיאטרון ששרון הקים הוא קרא התומשיה והוא מקום מזמין ונעים.
ב־7 באוקטובר שרון התעורר למציאות אחרת. מעבר להלם ולזעזוע מהטבח הוא הבין שהמקצוע והפרנסה שלו בסכנה. הוא היה שחקן תיאטרון הבימה, ולפני המלחמה שיחק בארבע הצגות במקביל, הצטלם לטלוויזיה, דיבב והעביר סדנאות סטנד־אפ ואימפרוביזציה. בן לילה הכל נדם. "התחלתי לפעול כדי לא למות מבהלה והפעולה היתה הופעות בהתנדבות", הוא מספר. "הקמתי חמ"ל עם עוד אמנים ועשינו הופעות לילדים ומבוגרים. אחרי 4-3 חודשים הבנתי שבהופעות התנדבות אין הרבה פרנסה". כמו בקורונה, גם הפעם הבין שיצטרך להמציא את עצמו מחדש. הוא שילש את מספר הסדנאות בשבוע ואת דירת הגג המפנקת בשוק הפשפשים נאלץ לעזוב ועבר לדירה הנוכחית שהיתה בעבר חנות עם גלריה הפונה לרחוב. "באופן אירוני, בתור הרווק האחרון מהמחזור שלי (55), זה היה סטודיו לשמלות כלה. אמא שלי מאוד אהבה את הרעיון ואמרה 'הנה, זה סימן'", הוא צוחק.
לא מפריע לי שהקהל נכנס אליי הביתה, מה יש לי להסתיר? מברשת השיניים שלי היא כמו של כולם"
את הסדנאות העביר לסלון ביתו החדש ואז הבין שהחלל הייחודי מתאים לאירועי תרבות נוספים. "הצעתי שנעביר לכאן את ההצגה 'חדר 201' של תיאטרון אלעד באילת שאני משתתף בה", הוא אומר. "זו הצגת הדגל של התומשיה, שעלתה פה כבר 30 פעמים". בהמשך עלו גם "משחקי נישואים" של עודד קוטלר, מופעי סטנד־אפ, הרצאות ואירוע ספרותי עם דרור משעני ואורנה לנדאו. "יש לי ממש רפרטואר", אומר שרון, והחלום הוא להתרחב לכיוונים נוספים. "כרגע אני לא קופץ מעבר למה שיש עכשיו כי המודל הכלכלי קצת בעייתי. זה מקום שיכול להכיל 50 איש וצריך להשקיע בפרסום אז אני נרגע עם ההוצאות. השיא היה מרתון של התיאטרונטו שעשיתי לפני כחודשיים. שרה פון שוורצה שגרה פה בבניין נדלקה על המקום והציעה שנעשה משהו יחד. העלינו מחזה גרמני בלי מילים, סביבו תפרתי שבוע של הצגות עבר מהתיאטרונטו, סטנד־אפ שלי וקריאת מחזות. זה היה שבוע קסום שהיה מלא עד אפס מקום". ב־24 ביולי יעלו ארבעה מחזות קצרים מהתיאטרונטו האחרון.
התקיפה באיראן החזירה את שרון והתומשיה כמה צעדים אחורה. "בכל פעם כשיש פיגוע או הפצצה הכל נפסק, כמו כל עולם התרבות, ובמיוחד פה כי זה ממש על הרחוב", הוא אומר. "כשהיה הפיגוע של הרכבת הקלה ביטלתי שבועיים של אירועים כי אנשים חששו. בכל פעם שיש לנו סכסוך עם שכנינו הפלסטינים אז היהודים פה מתחילים לחשוש, אף על פי שסביבי כולם רודפי שלום".
"מכונת הרעל עולה עליי גם בפוסטים שלא קשורים לפוליטיקה. אבל כהניזם זה ניאו־נאציזם. התחפרנו בהייטק ועכשיו אנחנו אוכלים אותה"
עכשיו הוא מתניע מחדש, וחולם להעלות בתומשיה את "פתאום הגיע סתיו", הצגה לשניים שעשה בעבר עם ליא קניג בהבימה. "ליא נתנה את הסכמתה, ויש לי מזימה גם לעשות על זה סרט תיעודי שייקרא 'המלכה', שיתעד את ההפקה ואת היחסים שלנו כחברים ושני בני אדם שחיים לבד", הוא מגלה. הוא מתכנן פרויקטים נוספים לסתיו: מופעי סטנד־אפ ("פסטיתומש"), קריאה מוזיקלית של "גדליה" על פי סיפור של הרמן מלוויל שתרגם ועיבד, הצגה מוזיקלית לילדים, הרצאה על דיבוב ועוד.
כדי להגשים את כל החלומות שרון פנה לקבלת תמיכה כמוסד תרבות. "פניתי לעירייה אבל זה תהליך ארוך שלוקח זמן", הוא אומר. "אני מקווה שיעזרו לי כי אני רוצה להשקיע את נשמתי בדבר הזה, וכדי שזה יקרה אני צריך להיות פה פיזית כל ערב. אני עושה הכל: סדרן, מוכר משקאות בבר, תאורה. אני מת על זה. בהצגות שאני לא משתתף אני מארח את האנשים. אחרי המופעים אפשר לשבת בחוץ ליד העציצים, לשתות ולעשן. כיף פה. אני עוד לא מתפרנס מזה, אבל זה יכול להיות רווחי. לא אתעשר מזה, אבל אם יהיו פה 17-16 אירועים בחודש זה יכול להיות סבבה. כרגע יש 9-8, לכן אני כרגע מאט עד שאדע מה עם התמיכות".
אין לך בעיה שהקהל נכנס לחדר השינה שלך? לאמבטיה?
"לא. זה לא מפריע לי, מה יש לי להסתיר? מברשת השיניים שלי היא כמו של כולם. אני מודה שזה מוזר אבל זה מגניב אותי. אני מאוד אוהב לארח ולא עשיתי את זה מספיק בחיים שלי, רק כשהייתי בזוגיות, אז עכשיו אני כל הזמן מארח".
ואם בזוגיות עסקינן, הסטטוס של שרון הוא רווק. "בא לי זוגיות אבל בגילי זה קשה כבר למצוא, שלא לדבר על אבהות שזה בכלל מתרחק", הוא מודה. "ניסיתי כמה פעמים הורות משותפת וזה קצת שבר אותי ושחררתי. אין לי כוח לכמוה. הכמיהה היא לא בריאה".
שרון הוא שחקן רגיש וטוטאלי שנותן את כל כולו כשהוא מגלם דמות. הטוטאליות הזו באה לידי ביטוי גם בחיים. התבטאויותיו ברשתות החברתיות נוקבות, יש לו אלפי עוקבים והוא לא מסתיר את דעותיו. "אני חווה אימה בימים אלה", הוא אומר. "שהכל מתמוטט. כל מה שגדלנו עליו, סט הערכים הבסיסי שלנו. מאז 7 באוקטובר זה רק מידרדר, אנחנו עומדים בפני תהום, אנחנו כבר בתהום. אם לא יקרה משהו דרמטי שיעצור את זה, זה הסוף".
1 צפייה בגלריה
שרון ורון ביטרמן בהצגה "חדר 201" בתומשיה. הבית לובש צורה חדשה לקראת האירוע
(צילום: תומר חרובי)
בראש ובראשונה הוא מדבר על החטופים. "זה קו פרשת המים", הוא כועס. "אם מישהו חושב שיש בכלל אפשרות לא להחזיר אותם ולא משנה מה המחיר, מבחינתי זה גט כריתות מוסרי. יורקים על משפחות של החטופים ובלשכת ראש הממשלה יש אנשים שעבדו עם המדינה שמימנה את האסון. כל מה שקורה פה זו בגידה אחת גדולה בכל ערך בסיסי של ישראליות, ציונות, יהדות ואנושיות".
הוא הולך להפגנות הרבה פחות מבעבר. "הייאוש אוחז בי ואני מפחד מאלימות", הוא אומר. "בתור ותיק אלימות משטרתית מהמחאה של דפני ליף, נעצרתי וחטפתי מכות, אני נרתע קצת. אז קיבלתי עבודות שירות בחוג תיאטרון לנוער במצוקה בבת ים. שאלתי את השופט אם אפשר עוד, זה היה נהדר".
לדעתו, צריך לעלות שלב מההפגנות: "אני מסכים עם אהוד ברק ואנשים שאומרים שרק מרי אזרחי בלתי אלים יעזור. צריך להשבית את כל המדינה עד שהם חוזרים".
הוא בעיקר מוטרד מהלך הרוח בממשלה. "כשאתה רואה את כל המשיחיות המטורפת והאלימות הפסיכופתית, אתה מבין שמה שאנחנו עושים שם זו זוועה ברמות היסטוריות, ולא משנה אם נקרא לזה ג'נוסייד או לא", הוא אומר. "אפשר להגיד שזה מה שצריך לעשות אבל אי אפשר להתווכח עם מה שזה. זו זוועה שלא נראתה מאז מלחמת העולם השנייה".
"מאז הטבח אני מרגיש שבור לב", אומר שרון. "אני אוהב את המקום ולא האמנתי שיכול לקרות דבר ברמה כזו ובעיקר לא האמנתי איך שהתנהגנו לעצמנו. זה שברון הלב הגדול. ביפן ראש הממשלה היה עושה חרקירי באותו בוקר ואצלנו בלילה הוא כבר צייץ בטוויטר שהצבא אשם. הוא וחבר מרעיו הם פושעים ברמות היסטוריות שהרסו פה כל סולידריות בסיסית וכל מה שאיחד בין האנשים. מה זה מלחמת נצח? מה זה הטירוף הזה? איך בן אדם יכול להגיד את זה לעם שלו?".
הוא משלם על ההתבטאויות הבוטות שלו ברשתות. "אני חייב להיגמל מהחרא הזה. מכונת הרעל עולה עליי גם בפוסטים שלא קשורים לפוליטיקה, במיוחד מאז שהתראיינתי אצל נוה דרומי. היא עשתה מסע כזה בעקבות שמאלנים וחשבתי שזה מקום להביע את דעותיי באופן רהוט. נדהמתי מהדמגוגיה והשטחיות. היא פתחה בשאלה 'מה יש לך מהמילה נאצי?'. אמרתי לה שאם זה הולך כמו, נשמע כמו ומגעגע כמו, אז זה זה. כהניזם זה ניאו־נאציזם. ניאו־נאציזם זה לא רק בגרמניה, זה היה גם ביוון ובאיטליה וגם אצלנו, רק שפה הם דתיים ומגובים בפשיזם יהודי. ישעיהו ליבוביץ' צדק, ספי רכלבסקי צדק, ואנחנו לא הקשבנו להם, התחפרנו בהייטק שלנו ועכשיו אנחנו אוכלים אותה".
התומשיה היא המפלט שלך?
"תמיד חלמתי להיות בן אדם שכונתי. אני אוהב שכונות. בכל מקום שאני גר יש לי פרלמנטים, וזה השיא כי אני גר על הרחוב וגם מכניס אנשים הביתה. אם יכולתי הייתי עושה רק את זה, אז זה בהחלט מפלט ואי בודד".
מפלט נוסף שלו הוא כדורסל. "אני חולה על NBA, מכור ברמות. גם עשיתי פודקאסט (ALL NBA) עם אוריאל דסקל ורועי צוקרמן שהיה חגיגה. אבל הבוטים של מכונת הרעל הגיעו גם לכדורסל, גם שם קיבלנו תגובות".
היה שלב שאמרת לעצמך שההתבטאויות פוגעות לך בפרנסה ואתה צריך להפסיק?
"היה שלב שאמרתי שזה פוגע לי בפרנסה אבל אני לא מסוגל להפסיק עם זה", הוא צוחק. "ברור שזה פוגע לי בפרנסה, הסגנון שלי בוטה אבל המציאות בוטה, מה לעשות".
