"ה־AI היא לא הפסנתרן. היא הפסנתר"
ספר שירה חדש שנכתב כולו בידי AI, פורסם בהוצאת עברית כחלק מניסוי באוניברסיטת בר־אילן. החוקרת, פרופ’ ורד טוהר, משוכנעת שהתוצרים יכולים לקדם תהליכי חשיבה עמוקים ומשמעותיים. מנגד המבקרים טוענים שללא נפש כותבת, הטקסט נשאר חלול, וקולה של ה־AI לא פותח את מארג החוויה האנושית
באגף השירה של פלטפורמת "עברית" (e-vrit.co.il) אפשר למצוא בימים אלה ספר שירה חדש: "מחברת השירים של המוזה הרהוטה" מאת נעמי אפרון. "אֲנִי הוֹלֶכֶת בֵּין הַצְּלָלִים שֶׁל עֲצֵי הַבְּרוֹשׁ,/ הֵם לוֹחֲשִׁים לִי סוֹדוֹת שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי לָדַעַת./ הָאֲדָמָה רַכָּה תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלַי,/ כְּמוֹ זִכָּרוֹן יָשָׁן שֶׁלֹּא נִגְמָר", כותבת המשוררת. המיוחד בספר הזה שהוא נכתב כולו בידי בינה מלאכותית, וגם נעמי אפרון היא דמות בדיונית עם שם וביוגרפיה שהמציאה ה־AI. זהו תוצר ספרותי של ניסוי אקדמי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן. פרופ' ורד טוהר, משוררת וחוקרת ספרות, ופרופ' אמיר לשם, מהפקולטה להנדסה, חברו יחד כדי לבדוק עד כמה יכולה ה־AI להיות יצירתית, וכמה אנחנו בני האדם יכולים להבחין בין יצירת אנוש ומכונה.
הניסוי כלל סדנת שירה שעברה המכונה. זוהי סדנה שנבנתה לפי מתכונת מסורתית, עם לימוד עיקרון פואטי, התנסות בכתיבה לפי אותו העיקרון, קבלת משוב ותיקון עצמי. משיעור לשיעור למדה המכונה לכתוב שירים משופרים. אחרי חצי שנה של דיאלוג ולמידה התבקשה המכונה לכתוב שירה באופן עצמאי. כך נולד הספר. "חתמנו על חוזה עם אוניברסיטת בר־אילן להוצאת הספר הזה בפורמט דיגיטלי וקולי", מספר גיא בן נון, מנכ"ל "עברית". "החוקרים נתנו לקבוצות סטודנטים כל מיני טקסטים, שילוב של טקסטים קאנוניים של משוררים ידועים ושירים של נעמי אפרון, וביקשו לזהות איזה טקסט נכתב בידי AI – הסטודנטים כשלו בזיהוי".
"עשינו ניסוי מדעי שאת תוצאותיו אנחנו מנסחים לקראת פרסום בבמה בינלאומית נחשבת", מספרת פרופ' ורד טוהר, ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר־אילן. "יש לניסוי חלק מדעי, וחלק של תוצרים ספרותיים. הבאנו לפרסום הספר לא מתוך כוונה להטריל, אלא מפני שהתוצרים הספרותיים של ה־AI מעניינים ואפשר לייצר סביבם שיח".
2 צפייה בגלריה
"מחברת השירים של המוזה הרהוטה". ה־AI המציאה גם את המשוררת וגם את הביוגרפיה שלה
(איור: יערה עשת)
איך התגובות באקדמיה לשימוש ב־AI לצורכי יצירה?
"זה מקבל כתף קרה. מרצים חוששים שהסטודנטים יכתבו עבודות ב־AI. אני דווקא מעודדת את הסטודנטים שלי להשתמש בזה, רק בצורה מושכלת, בתור כלי שיודע לערוך וללטש. יש היום בהלה שהבינה תחליף אותנו. זה מזכיר מהפכות קודמות בהיסטוריה, שאנשים פחדו מהקידמה. אני מציעה לחשוב איך AI יכולה לקדם אותנו, לקדם תהליכי חשיבה עמוקים ומשמעותיים יותר, לגרום לנו לצאת מהשלב הטכני. זה כמו להגיד למישהו לפני 20 שנה 'אל תהיה בגוגל’. הטכנולוגיה עוזרת לנו, וה־AI היא חלק מזה".
עם כל האומץ והאופטימיות, הדברים אינם כה פשוטים. רבים סבורים כי קשה לקרוא ספרות במנותק ממי שכתב אותה – ודאי כשמדובר בספרות יפה או בשירה. הקריאה היא אחרת, עמוקה או מחויבת יותר, כשיודעים שבן אנוש כתב את היצירה, אדם בשר ודם שחווה כאבים או שמחה או התגלות אמיתיים, והוא עושה מאמץ לנסח אותם. קריאה בטקסט שכתבה מכונה הוא שונה בהתכוונות שלה, בעיקר מפני שאין בה הנפש הכותבת.
עד עכשיו נראה שהמכונה מייצרת טקסטים ספרותיים די שטחיים.
"בעולם הספרות ה־AI מקבלת כתף קרה על אחת כמה וכמה. אני רוצה לשים לרגע בצד את הכותבים. יש הרבה כותבים היום, כמעט אינפלציה. אני מסתכלת על תגובת הקורא. אם יש מצב שבו הקורא כרגע לא יודע מי כתב את היצירה, אבל היא גורמת לו להבין משהו על עצמו ועל העולם, מביאה אותו למצב של קתרזיס, גורמת לתגובות רגשיות, פסיכולוגיות, פילוסופיות, מייצרת שיח וחיבורים בין בני אדם – האם באמת משנה מי כתב אותה? אין לי תשובה. באותה מידה נכתבת הרבה ספרות בינונית בידי בני אדם – במה זה תורם למישהו? בעיניי העיקרון הוא לא מי יצר את היצירה אלא מה זה עושה לי".
"אנחנו בהתחלה של ימי הביניים של עידן ה־AI, ולא יודעים לאן זה יגיע. כמו שהכנסייה בזמנו פחדה מהדפוס, ולפני כן היה חשש שאנשים ילמדו קרוא וכתוב, שייחשפו לידע. הנטייה היתה להסתיר את הידע. זה לא עזר, כי בסוף הוא הופץ. צריך לקחת את הכלי הזה ולחקור אותו. אני מגיעה ל־AI כמו שנכנסים ללונה פארק".
לפני שבועות אחדים התפרסמה ב”ניו יורק טיימס” כתבה של סאם קריס, שניתח את האבולוציה של ה־AI בתחום הכתיבה הספרותית, וזיהה מאפיינים סגנוניים של כתיבת מכונה, קונבנציות אסתטיות שחוזרות על עצמן. למשל, משפטים הבנויים כ"לא X אלא Y" ("זה לא סתם גשם – זה שיטפון"). הוא גילה גם שיש ל־AI אובססיה למילים מלחששות כמו זמזום, שקט, לחישה, הד, צל, זיכרון. בשנה שעברה סקר של אגודת הסופרים הבריטית מצא כי 20% מכותבי הספרות הבדיונית ו־25% ממחברי ספרי העיון איפשרו ל־AI לעשות חלק מעבודתם. כמו כן נמצאו לא מעט מאמרים שכללו חומר מוזר ושקרי שנוצר בידי ה־AI, והתפרסמו בכתבי עת כמו “Business Insider Wired”, “The Chicago Sun” ואחרים. בסופו של דבר, מסכם קריס בכתבה, קולה של ה־AI לא פותח את מארג החוויה האנושית. אם שואלים את ChatGPT מה סגנון הכתיבה שלו, הוא עונה בצניעות כוזבת כי הפרוזה שלו חלקה אבל איכשהו חלולה: נקייה מדי, יעילה, ניטרלית, ללא הפגמים העדינים שהופכים את הכתיבה האנושית למעניינת. אבל זו לא תשובה כנה ונכונה: כתיבה ספרותית מבוססת AI מאופיינת באמצעים רטוריים שדווקא הופכים אותה לייחודית ומזוהה, "היא מוזרה", כותב קריס.
המשורר ערן הדס הוא בין המשוררים הראשונים שעסקו בקשר בין השירה למכונה (אם להוציא את דוד אבידן, שמת הרבה לפני המהפכה הטכנולוגית). הדס כותב, בין השאר, שירה שאפשר לכנותה "פואטיקה דיגיטלית". לפני כמעט 20 שנה הוא יצר דמות של משוררת בדיונית, צאלה כץ, שחיה, יצרה ומתה, והשאירה אחריה שירים. הוא פרסם שני ספרי שירה באינטרנט בגרסת ויקי (בשיתוף חוכמת המונים), וספר שיריו השלישי "אנשים שאתה עשוי להכיר" מ־2011 הוא מעין מניפולציות ממוחשבות לשירים, חלק מהשירים הם תוצאות חיפוש בגוגל, ואחרים הם שירים שחולל מחשב. הדס, שהוא גם מתכנת, ומשמש כמ"מ ראש מסלול מדיה דיגיטלית בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, כותב דוקטורט העוסק באיך AI יודעת לשפוט יצירתיות אנושית. "והיא יודעת", הוא אומר.
2 צפייה בגלריה
ערן הדס, משורר, מתכנת וחוקר: הסופרת ראי קודאן זכתה בפרס על ספר שחלקו נכתב על ידי ChatGPT, כי היא היתה במחסום כתיבה. בעיניי זה לגיטימי"
(צילום: אלירן קנולר)
השימוש במכונה כדי ליצור טקסט, מספר הדס, התחיל עוד הרבה לפני שהיו מחשבים. כבר ב־1948 החוקר קלוד שאנון, מפתח תורת האינפורמציה, המציא מודל שפה שבדומה ל־ChatGPT של ימינו ניסה להראות שאפשר לייצר טקסטים רק באמצעות חישוב הסתברויות. "על העיקרון הזה התבסס גם ChatGPT, רק בצורה יותר מתוחכמת", הוא אומר. "זה מבוסס על מחקר של מתמטיקאי רוסי, מרקוב (אנדרי מרקוב, מוכר בזכות עבודתו על תהליכים אקראיים – של"א). עושים שימוש בשיטות שלו גם בספרות היום. יש חוקר ב־MIT שאוסף ספרים שנכתבו בעזרת מחשב, יש לו ספרייה מכל העולם, כולל ספרים שלי. הם כמובן נחשבו לאקספרימנטליים כי התוצרים לא היו מספיק טובים, אבל הפער הצטמצם משמעותית מאז.
"ב־2012 בניתי תרגיל – מבחן טיורינג לטקסטים. היתה מעין אפליקציה ואתר שהגיש קטעים משירים ישראליים, חציים אמיתיים וחציים מבוססי מחשב. ביקשתי מאנשים להגיד האם הטקסט אנושי או ממוחשב – 80% טעו. היום מזהים מיד כי למדנו להכיר איך ה־AI נראית, חידדנו את החושים".
AI היא כלי, לא היוצר בכל זאת, באילו משימות ספרותיות ה־AI מתקשה?
"למשל, לכתוב פלינדרום – מילה שהיא זהה מהתחלה עד הסוף ומהסוף להתחלה. אומרים שהרגש שהיא מייצרת הוא גנרי, קלישאתי. אבל אני מתקשה לקבל את זה, בתור אדם שמכיר את שדה הספרות הישראלית, ששופט בפרסים למיניהם – הרבה ספרים שאני קורא מייצרים רגש גנרי, גם אם נכתבו בידי אדם. אני מעריך שזה עשוי לייצר אסתטיקה מסוימת שבה סופרים ומשוררים ינסו לכתוב את הדבר הכי רחוק מ־AI. זה מרדף – הטכנולוגיה סוגרת עלינו ואנחנו נמלטים למחוזות שעוד לא הגענו אליהם".
אילו מחוזות?
"דווקא דברים ניסיוניים יותר יכולים לאפשר בריחה מה־AI. יכול להיות שיום אחד לא נוכל להבדיל בכלל בין כתיבה אנושית ו־AI, ונלמד לחיות עם זה. כבר עכשיו יש בארצות הברית התאגדות של גילדת הכותבים, שמבקשים לסמן את היצירות שלהם כטקסטים שלא נכתבו בידי AI. ביפן הסופרת ראי קודאן זכתה בפרס על ספר שכתבה. בספר יש דמות שמדברת עם ה־AI. היא סיפרה שה־ChatGPT כתב עוד קטעים בספר, כי היא היתה במחסום כתיבה, ואנשים כעסו עליה. בעיניי זה לגיטימי. היצירה היא שלה – ה־AI היא לא הפסנתרן אלא הפסנתר, והיא זכתה בפרס בצדק".
בעולם הספרות האמריקאי יש לא מעט ספרי ילדים, מדריכי טיולים וספרות רומנטית שנכתבים בידי המכונה, נמכרים באמזון ואנשים קונים בלי לדעת. זה עשוי להוביל לשינוי במעמד זכויות היוצרים.
"בספרות ובאמנות בכלל מתלוננים על הפרת זכויות יוצרים, למשל כשה־AI מנסה לחקות ספר בסגנון 'הארי פוטר', אבל אולי המודל הכלכלי שמבוסס על זכויות יוצרים הוא הבעייתי. תחשבי מה יכול לקרות בעולם שאין בו זכויות יוצרים, ואפשר לשתף רעיונות באופן חופשי".
אז איך יוצרים יתפרנסו?
"בתכנות היום יש מודלים של קוד פתוח, שיתוף מתוך רצון טוב, והקהילה מפרנסת את האנשים שחולקים את הידע שלהם. למשל, קונים שירותים שמבוססים על דברים ששותפו בחינם. אף פעם לא הייתי בעד זכויות יוצרים כי בסוף זה לא שירת את היוצרים. תמיד נבנתה היררכיה של מוציאים לאור, והיוצרים בדרך כלל בתחתית הפירמידה".
