"אני לא בא להגיד 'אתם קרנפים ואני לא', גם אני לא פועל מספיק להפסקת המלחמה"
המחזה הקלאסי "קרנפים" של יונסקו עולה בבית ליסין בנוסח חדש ורלבנטי מתמיד. הבמאי יאיר שרמן: "קשה להסתכל במראה ולהגיד: אתה חלק מזוועה שמתרחשת"
המחזה: לעיירה שלווה מגיח לפתע קרנף ודוהר ברחובות. תושבי העיירה ההמומים מנסים להתעלם מהאיום אך כשקרנפים צצים בכל מקום, הם חרדים לגורלם והופכים אף הם לקרנפים מרצונם. גיבור המחזה בראנז'ה מנסה ככל יכולתו לשמור על קרוביו, חברו ז'אן ואהובתו דייזי מלהצטרף לעדר הקרנפים ולבסוף נותר היחיד שאינו מתקרנף.
המחזה "קרנפים" נכתב לפני 67 שנה ונחשב לאחד מאבני הדרך של תיאטרון האבסורד. אז'ן יונסקו, מחזאי וסופר רומני־צרפתי ממוצא יהודי, נחשב אבי תיאטרון האבסורד שצבר תאוצה במאה ה־20, ז'אנר המתאפיין בביטוי תחושת חוסר ההיגיון וחוסר המשמעות של הקיום האנושי.
המחזה הנחיל לשפה העברית המודרנית את המונח "התקרנפות", שטבע ב־1962 מבקר התרבות אשר נהור בביקורת שכתב על ההצגה. יונסקו כתב את המחזה בעקבות חוויותיו בתקופה הנאצית והסטאליניסטית, אבל אפשר לראות בו משל כללי – סיוט שבו היומיומי הופך לתרחיש אימה מוטרף. הביקורת מתייחסת לתופעות חברתיות שבהן אנשים נכנעים ללחץ חברתי ומאבדים את זהותם ויכולתם לחשיבה עצמאית.
אלי ביז'אווי כתב נוסח עברי חדש. "המילה התקרנפות קיימת רק בעברית. הכוח בתרגום הוא לתת לחומר לעשות את העבודה ולא לכפות עליו דברים שהוא לא, וחלק מהכוח של המשל הזה – שמציג סיטואציה אבסורדית סוריאליסטית – הוא בזה שהוא נשאר כזה. כלומר, אתה לא מזיע כדי לבנות לו קביים אקטואליות", אומר ביז'אווי. "ניסיתי להיות הכי צלול ובהיר בהובלה של ההתרחשות הטקסטואלית והעלילתית וזה אתגר. חלק מהכוח הפוטנציאלי של ההפקה הזו טמון בכך שהמציאות היא כל כך קיצונית וכאוטית והגבולות והקווים האדומים נחצים בכל שעה מחדש, שאין לשום מחזה סיכוי להתחרות בדבר הזה ומוטב להישאר המראה עצמה בלי לנסות לייצר אקוויוולנטים לזוועות שאנחנו חווים מחוץ ומבית. אנחנו יודעים שיונסקו כתב את זה כביקורת לתקופה שבה חי. הוא מדבר על הכוח הקרנפי אל מול החולשה האנושית. הראש נודד לכל מיני מחשבות למה זה יכול להתאים היום, אבל הכוח של זה הוא לתת לאנשים להסתכל על זה בלי שיהיה אקוויוולנט מוחלט".
משתתפים: תום חגי, בני אלדר, ליהי קורנובסקי, טל דנינו, מולי שולמן, זוהר מידן, אברהם סלקטר, ערן שראל, אורה מאירסון, יניב שביט/עומרי לקס.
הבמאי: יאיר שרמן, במאי הבית של תיאטרון בית ליסין, שם ביים עד כה את הקלאסיקות "המלט", "הדה גאבלר" ו"אנטיגונה". "כשקראתי את המחזה, הגדרתי אותו כאימה קומית ושמתי דגש בעיקר על האימה", אומר שרמן. "העבודה הראשונה שעשיתי בפרינג' בצוותא היתה 'השיעור' של יונסקו ומאז לא נגעתי בו ואני מרגיש שהעבודה הזו היא שילוב בין העבודות הראשונות שלי שהיו יותר מסוגננות, פרועות ופרומות, עם משהו שעם הזמן התהדק והשתכלל. וכאן, אולי בגלל מה שהחומר מבקש, משהו חדש פגש משהו ישן ונולד משהו חדש".
העבודה: "אני מעלה את המחזה הזה עכשיו בגלל התקופה הזאת. תקופה קשה", אומר שרמן. "וכן, זה מחלחל לחדר החזרות. זה בעיקר משקף לי איפה אני נמצא בתוך התהליך. אני לא בא להגיד 'אתם קרנפים ואני לא', אני בעצמי לא מרגיש נוח עם זה שאני לא קם כל בוקר ועושה משהו למען הפסקת המלחמה, החזרת החטופים, המוות המיותר של החיילים והחיילות וההרעבה בעזה. אז הקושי הוא גם לקום כל בוקר, להסתכל במראה ולהגיד 'אתה לא עושה מספיק, אתה חלק מזוועה שמתרחשת'. זה משהו שרבים מאיתנו חווים כל יום".
הבמאי יאיר שרמן: "אני לא מרגיש שבאמת יש לי את הזכות ליצור בתקופה כזאת, אני גם מנסה לא לחגוג את זה שאני חי"
טביעת האצבע של שרמן נראית לעין כבר כשמסתכלים על השחקנים מתכוננים לחזרה. זה לא מחזה ריאליסטי ותהליך החזרות גם הוא אחר מבימים כתיקונם. "התהליך הוא תהליך מפורק, החזרות הגיעו כמה פעמים למקום מסוים ואז נעצרו ומטבע הדברים התפרקו ונבנו מחדש", מסביר שרמן. "התחלנו ואז טסנו לקוריאה עם 'אנטיגונה', חזרנו והיה חג, חזרנו והתחילה המלחמה מול איראן שעצרה הכל ומאז אנחנו בפול גז מטורף. זה מאוד מבלבל איך שהתלישות, חוסר המשמעות וחוסר ההיגיון שנמצאים במחזה ובטקסט פוגשים אותנו. זה תהליך מוזר בתקופה מוזרה. אני משתמש במילה מוזר אבל זה לא נכון לתאר את זה ככה. אני לא יודע להגדיר את מה שאנחנו חווים כי זה להיות עדיין בסוג של סיוט שלא רואים לו את הסוף. אני לא מרגיש שבאמת יש לי הזכות ליצור בתוך תקופה כזאת, אני גם מנסה לא לחגוג את זה שאני חי, זה מאוד מורכב".
תום חגי המגלם את בראנז'ה, היחיד שלא מתקרנף, אומר: "התפקיד הזה הוא אני. אני חש כמוהו בהרבה מובנים של החיים, גם בקשר לתקופה וגם בקשר להרבה תחלואות אחרות בחברה. אני מרגיש שהעולם המשיך בלעדיי. אצלי החיבור הוא במיוחד בכל מה שקשור לרשתות החברתיות. אני לא מצליח להיות שם אף על פי שאומרים לי שאני צריך".
הבמה: "היה לי בראש הטירוף של העולם שקורה סביבנו", אומרת מעצבת הבמה והתלבושות פולינה אדמוב. שרמן מוסיף כי "זה מתחיל עם במה יפה, מגיע לכאוס כמו התהליך שחל במחזה ובסוף מתנקה שוב. המוזיקה (דידי ארז) ברובה מקורית. יש מוזיקה קלאסית, חלק עם עיבודים מודרניים וגם שירים עבריים מוכרים".
הצגה ראשונה: 3 באוגוסט. ל־50 הצגות בלבד. בית ליסין, תל אביב.
- מאת: אז'ן יונסקו
- תרגום: אלי ביז'אווי
- תפאורה: פולינה אדמוב
