להסתנוור מהספקטקל של “ווג": כמו לשבת בשורה הראשונה
תערוכת ענקית בלונדון המוקדשת למגזין מציפה את המבקרים בדימויים: ממעצבים איקוניים, דרך תצוגות ענק ועד לדוגמניות־העל - והכל בליווי קריינות של השחקנית האלמותית קייט בלנשט
טום הנקס לקח אותנו לירח, וקייט בלנשט מושיבה אותנו בשורה הראשונה של תצוגות האופנה האיקוניות בכל הזמנים. ככה זה ב"Lightroom", חלל האמנות הדיגיטלית בלונדון, שמציע תערוכות אימרסיב הכוללות הקרנות ענק ברמת איימקס פלוס, על הקירות, על הרצפה ולפעמים על התקרה. אז אחרי התערוכה/מיצג על הטיסות לירח שהנקס קריין, באה בלנשט ב"ווג: ממציאים את המסלול", ומלווה בקולה הנמוך והמפלרטט את הסיפור על נסיקתה לשחקים של תעשיית האופנה במאות ה־20 וה־21. "ווג" הפיק את התערוכה בשיתוף עם ה־Lightroom, ותרם קטעי ארכיון שיוצרים קליידוסקופ של דימויים, לא בהכרח לפי סדר כרונולוגי אלא יותר בזרם תודעה פנימי, שמערבב בקדירה אחת את ויויאן ווסטווד, ויקטוריה בקהאם, אלכסנדר מקווין, כריסטיאן דיור וקארל לגרפלד, ומסתחרר באינספור לוקיישנים, מתצוגה קלילה בסמטת מגורים עירונית ועד מפגן עוצמתי על החומה הסינית בבייג'ינג.
חשיבות המגזין מוזכרת בקצרה, לצד הבהובים בלתי נמנעים של הקארה של אנה וינטור ומשקפיה הכהים. העיקר, יותר מהמעצבים ומהבגדים עצמם, הוא הקרקס הגדול של התצוגות, שנחשף בהצצות לקרוסלת הענק של שאנל בגרנד פאלה ב־2008, עם תיקים ושרשראות במקום סוסים, או מעבורת החלל (כולל עשן, ניצוצות ובעירת מנועים) שהוצבה על ידי אותו בית אופנה באותה זירה ב־2017, לצלילי "רוקט מן" של אלטון ג'ון. התערוכה סוקרת גם פרויקטים עדכניים יותר, כמו שיתוף הפעולה של פארל וויליאמס ולואי ויטון, ותצוגת קיץ 2024 של ג'ון גליאנו לבית מרג'יאלה.
ההוליוודיזציה של תעשיית האופנה מתבטאת לא רק בקריינות האלגנטית אך דרמטית של בלנשט המיטיבה להתלבש, אלא גם בתצוגות כמו זו של טום פורד, שבה הדוגמניות הן לא אחרות מג'וליאן מור וביונסה. זר פרחים סמלי מגיע למארגני האירוע, שבזקו קצת הומור על הכל, עם הכניסה למתחם שמדמה את אחורי הקלעים של תצוגה אופיינית. כך מסתדרים המבקרים בתור לפי סימונים על הרצפה שמיועדים לדוגמניות־העל (נעמי, קייט, סינדי), מוקפים בשולחנות איפור מבולגנים ושלטים בכתב יד שמזכירים למופיעות לחייך כמה שיותר ולהיות הן עצמן. חנות המרצ'נדייז עשירה בפריטים מקוריים, החל בביוגרפיות של מעצבים ודוגמניות, עבור במטריות עם לוגואים של בתי אופנה מובילים וכלה ביומנים, צעיפים, גרביים, ממחטות ומגנטים שמתכתבים עם תוכני התערוכה. אפרופו תכנים, בלטו בהיעדרם התייחסויות לפוליטיקה של התעשייה, לשנות הקורונה שפגעו (גם) בה אנושות, ולשאלות עקרוניות כמו איזה מקום יש למגזין ותיק, שלא לומר עתיק, כמו "ווג" בעידן הטיקטוק, האם יש בו צורך ממשי וכיצד הוא מתכוון לשמור על רלבנטיות בעתיד. אבל הכל, פחות או יותר, נסלח בשל ההזדמנות לחוות תצוגות אופנה מטורפות בואכה מטורללות על מסכי ענק, ולטפטף על עצמנו כמה טיפות של זוהר בתוך הסחלה הכללי שמסביב.
