גם בלי הנחות: בצפון הרחוק יש איטלקית מעולה
לולו קיבוצטריה, מסעדה איטלקית בקיבוץ עמיר בגליל העליון, מפתיעה עם אוכל מעולה וכבוד למסורת האיטלקית, לצד דשא קיבוצי ובמרחק קפיצה לנחל צונן. מסעדה שמצדיקה הגעה במיוחד מהמרכז, לא למטיילים בלבד
קיבוץ עמיר בגליל העליון הפך בעל כורחו כמעט ליעד קולינרי. זה קרה לו משום שבמלחמה נקבע קו הפינוי מישובי הצפון מטרים ספורים מהקיבוץ ולכן נאלצו תושביו להישאר בו. עמיר, אחרון קיבוצי חומה ומגדל שנוסד ב־1939, הפך לפני כ־25 שנה לקיבוץ מתחדש ומופרט, וכיום פועלים בו עסקים רבים. בעבר סיפרתי כאן על קולקטיב, בר היין שפעל ועדיין פועל בו. מלבדו פועלים במקום גם פודטראק העגלון, מפעל של הגלידות הטבעוניות ilo, קפה מעיונה (שקיים כבר חמש שנים) והמאפייה באלחם.
לפני כמה חודשים הצטרפה אליהם גם מסעדה איטלקית. לולו קיבוצטריה הוא שמה המוזר. גם היא, כמו רוב בתי האוכל בקיבוץ, ממוקמת במבנה ישן שננטש שבעליו משכירים אותו בזול תמורת שיפוץ על חשבון השוכר, מה שעדיף כמובן על נכס ריק. וגם היא ממוקמת, כמו רוב עסקי האוכל, ליד מדשאה קיבוצית טיפוסית. המבנה בו היא יושבת חינני במיוחד ומצויד גם במרפסת יפה שאפשר לשבת בה.
בפנים מחכים פוסטרים שהם חובה בכל מסעדה איטלקית מודרנית שעדיין מתכתבת עם כללי הז'אנר המסורתיים. פעם הציגו הפוסטרים את הקומיקאי האיטלקי אלברטו סורדי אוכל פסטה, והיום זו כמובן השחקנית והדוגמנית מוניקה בלוצ'י. ובמקום שחקני "הסנדק", היום יש את אנשי "הסופרנוס". העיקרון נשמר, וזה נהדר.
התחלנו עם סלט פנצנלה – סלט הלחם הטוסקני המפורסם שפה משום מה הוסיפו לו גם מוצרלה. יעני פנצנלה וקפרזה ביחד. האמת? למה לא. הירקות היו טריים, הקרוטונים פריכים והמוצרלה עסיסית. אגב, מעניין לקרוא שסלט העוני הזה הורכב במקור מבצל ולחם בלבד, ורק במאה ה-20 נוספו לו גם עגבניות ומלפפונים. אז כאן כאמור היתה כבר גם מוצרלה.
אם הפנצנלה היתה טובה אבל סטנדרטית, למרות שינוי הנוסח, הרי שהמנות העיקריות היו כבר שוס אמיתי ומפתיע. לא רק יחסית למיקום הנידח שמייצר מקדם הגנה גבוה וסלחנות יתר (וזה בסדר) אלא בכלל.
ספגטי סרטנים – סליחה: ספגטיני (יותר דקים) – הורכב מפסטה אל דנטה, כמו שצריך, שהוגשה ברוטב ציר עוף ובשר סרטני השייט הכחול המקומיים (אחד מיצורי הים הכי טעימים שיש) עם חמאת תירס, פלפל אורפה, גבינת פרמז'ן, בזיליקום, עירית וקצת גרידת לימון. כל הממבו-ג'מבו הזה התכנס לכדי מנת פסטה מעולה שבמעולות. לא פחות. מקורית אבל לא מקושקשת וטעימה להפליא.
גם מנת הדג – פורל מקומי מנחל הדן השכן – היתה עמוסת מרכיבים וגם היא לא קטלה קנים. אל הפורל, שנצרב בדייקנות, שודכו רוטב בר בלאן (רוטב חמאה, שמנת ויין לבן צרפתי קלאסי), ירקות ירוקים - אספרגוס, אפונה ותרד, ואפילו פטריות מלך היער וערמונים. זה נשמע עמוס להפליא, ואני אישית מתעב מנות עם ערמונים שהיו הדבר החם בעשור הקודם או קצת קודם. והנה, ראו זה פלא, זה היה נהדר. כבד, עשיר, עמוס ובכל זאת נהדר.
קינחנו בטירמיסו מצוין. בגלל הנהיגה הארוכה חזרה, לא שתינו יין, אבל יש כאן כמובן יינות – מקומיים ואיטלקיים – מצוינים.
לולו קיבוצטריה היא יופי של מסעדה. אני מסתכן וקובע שהיא שווה אפילו נסיעה מיוחדת. רק המחירים, שלא היו מביישים אף מסעדה תל אביבית, מעיבים כרגיל על השמחה ומצד שני מוכיחים שיוקר המחיה הוא אמיתי ולא המצאה של "גנבים" תל אביבים. אם בכל זאת אתם לא רוצים להרגיש שנסעתם כל כך רחוק רק בשביל אוכל, תנו קפיצה לנחל שניר הסמוך. אם תזינו לווייז "חניון האקליפטוס", תגיעו לפינת חמד שווה במיוחד. לידי שתתה שלישייה עליזה שמפניית בולינג'ר צרפתית אמיתית על שפת הנחל, ולרגע היה נדמה שאין מלחמה בעולם.
לולו קיבוצטריה, קיבוץ עמיר
לפני הטיפ:
פנצנלה – 75 שקל
פסטה סרטנים - 115 שקל
פורל – 149 שקל
טירמיסו – 52 שקל
