"אני שייכת לאנשים שהספרות הצילה את חייהם"
עם דויד גרוסמן היא דיברה על בדידות וזרות, עם אברהם סוצקבר על אמונה ועם עמוס עוז על פרסים, והיו גם ראיונות עם ג'ונתן פראנזן, הרוקי מורקמי, טוני מוריסון ועוד רבים. העיתונאית ואשת הספרות שירי לב־ארי איגדה לספר חדש שיחות עם גדולי הסופרים בישראל ובעולם. "בכל המפגשים שלי עם הסופרים היה רגע של אמת"
אם אדם נעשה עיתונאי, בין השאר, כדי לדבר עם אנשים מעניינים, העיתונאית שירי לב־ארי יכולה לסמן וי גדול ברובריקה הזו. ספרה החדש, "אוצר מילים" (עם עובד), הוא אוסף של שיחות עם גדולי הסופרים הישראלים והעולמיים על פני כמה עשרות שנים, ובהם, בין השאר, דויד גרוסמן, א.ב. יהושע, אתגר קרת ואורלי קסטל־בלום מהצד הישראלי, ומרגרט אטווד, טוני מוריסון, הרוקי מורקמי, ג'ונתן פראנזן ודון דלילו, מחוץ לישראל.
לב־ארי (51), בוגרת תואר ראשון בספרות ופילוסופיה ותואר שני במדעי הדתות מאוניברסיטת תל אביב, ילידת תל אביב שגדלה בראשון לציון וחיה את חייה הבוגרים שוב בעיר הגדולה, היא עיתונאית עוד מימי הצבא ב"במחנה". היא מכסה את עולם הספרות והמו"לות כבר קרוב לשלושה עשורים ב"מעריב", ב"העיר", במוסף גלריה של "הארץ", בקול ישראל וב"כאן" ובשנים האחרונות ב"כלכליסט" ולעתים גם ב"ידיעות אחרונות". מעבר לכך היא גם מנהלת אמנותית שותפה של פסטיבל מטולה לשירה עם בני ציפר — פסטיבל שנדד לירושלים בגלל המלחמה, ועתה עשוי לשוב צפונה.
היא החלה לעבוד על הספר במהלך 2023, ואז הגיעה המלחמה. "היו שם דברים שאחרי 7 באוקטובר נטענו במשמעויות חדשות. מצאתי את עצמי פשוט כותבת ובוכה. למשל, הפרק עם חיים סבתו, שבו הוא מספר על מלחמת יום הכיפורים, שבה היה טנקיסט בגולן, וחבר הצוות שלו ננעל בטנק שספג פגיעה. הדרמה הזאת, שבה הגיבור חוזר לטנק ומציל את הנהג הלכוד, אחוות הלוחמים הזאת, פתאום זה נעשה חי מולי.
5 צפייה בגלריה
"א.ב. יהושע אמר שהרגיש שאחרי מלחמת יום כיפור כבר אין קול אחד ברור. שהחברה הישראלית זקוקה להרבה קולות שידברו אותה"
(צילום: טל שחר)
"גם השיחה עם חיים גורי, שמדבר על איך שפישלנו עם הערבים והם היו צריכים להיות האחים שלנו, נטענה במשמעות חדשה, או סמי מיכאל עם האמונה באדם וסיפור האהבה בין יהודי לערבייה ב'חצוצרה בוואדי' שאנחנו למדנו בבית ספר, כשבעידן שלנו הרחיקו מתוכנית הלימודים סיפור אהבה דומה של דורית רביניאן. וגם השיחה על המסה 'דבש אריות' של דויד גרוסמן על דמותו של שמשון, ועל הפעלת הכוח הלא מידתית שלו — מה יותר אקטואלי מזה?".
"יש כיום ביקורת על התבונה והנאורות"
מזווית אחרת, דווקא שיחה עם אחד הסופרים האמריקאים — דון דלילו — היא אחת הכי רלבנטיות למגה־אירועי טרור. "נדהמתי לקרוא אמירה של דלילו בריאיון", נזכרת לב־ארי, "שהטרור כותב את הנרטיב החדש, את הרומן החדש, כי התקשורת משדרת את זה ואנחנו צורכים את זה. הוא אמר את זה בהקשר של אסון התאומים, אבל תראה עד כמה זה נכון לנו. למשל, הסרטון של אביתר דוד חופר לעצמו קבר, סביב תשעה באב. זה נרטיב כל כך מחריד ועוצמתי".
במידה מסוימת דלילו חזה, למשל, את ההערצה לבן לאדן ששטפה פתאום חוגים מסוימים של צעירים בארצות הברית.
"אנחנו בעידן לא רציונלי. יש ביקורת על התבונה, על עידן הנאורות, שבו התחולל הקולוניאליזם והודרו בו הרבה מאוד אוכלוסיות. אז כחלק מהביקורת על הנאורות, פתאום זה הולך גם למקומות האלה, של חשיבה לא רציונלית — לזרוק את כל מה שהאדם הלבן המציא לפח, לשפוך את התינוק עם המים של הנאורות".
דלילו גם מספק אבחנה מעניינת לגבי התפרקותו של הנרטיב המרכזי, כשהוא אומר שזה כנראה מרתיע סופרים צעירים אפילו מלנסות לייצג את המרכז.
"אולי זה טוב, אבל אני חושבת שצריך שיהיה גם מרכז וגם שוליים. גם פה, כשאתה בישראל, אומנם התפורר המרכז, אבל בכל זאת משהו צריך לגבש אותנו, אחרת אנחנו באמת איים בזרם. אז מה זה הדבר האחד הזה? מה זה המכנה המשותף הזה? א.ב. יהושע התייחס לזה בריאיון איתו על 'המאהב', כשאני שואלת אותו איך בעצם קרה שהוא יצר רומן רב־קולי, אולי אחד הראשונים פה — שיש בו את הקולות של אדם הגבר, ואסיה האשה, ודפי הבת שלהם, ונעים, המאהב, וגבריאל. הוא אמר לי שהוא הרגיש שאחרי מלחמת יום כיפור אין כבר קול אחד, ברור. שהחברה הישראלית זקוקה להרבה הרבה קולות שידברו אותה. זה תהליך שהוא זיהה ממש מזמן.
5 צפייה בגלריה
"עמוס עוז דיבר על פרסים ואמר שאם במקום פרס ישראל או פרס גתה היו נותנים לו את קנס ישראל וקנס גתה, הוא היה משלם וממשיך לכתוב”
(צילום: גל חרמוני)
"במידה מסוימת זה גם מה שמאחד את הספר שלי, שבכוונה לא נכנסו אליו דורות ההמשך, כל הסופרים שפרצו משנות האלפיים ואילך — דרור משעני, דרור בורשטיין, יניב איצקוביץ', דורית רביניאן, נעה ידלין, מאיה ערד ואחרים. הכנסתי רק את הקלאסיקונים הוותיקים של הקנון העברי, כי אז עוד היה התפקיד הזה של הסופר כנביא. הם אומנם כתבו על מקרים פרטיים ואישיים, אבל כאילו הסתכלו ברנטגן על החברה וידעו לראות רחוק — לראות שקוף. נלקח מהסופרים התפקיד — והם לא מבקשים אותו בחזרה. אתגר קרת מפרסם מאמרי דעה, זה לא אנשים שלא אכפת להם, אבל זה בא לידי ביטוי באופן שונה, ואולי עוד נצטרך את הקול האחד הזה".
"תחושה שהייתי פעם בחצר חסידית"
אחד האספקטים המפתיעים של הספר הוא הבקיאות של לב־ארי בתנ"ך והעניין שלה בדת. דבר מכל הביוגרפיה שלה לא מרמז על ההקשר הדתי שלה. "גדלתי בבית חילוני, וזה התחיל בזמן הלימודים באוניברסיטה. יש לי תחושה מסתורית שהייתי באיזו חצר חסידית פעם. לא סתם כתבתי תזה על חסידות. אני חברה בקהילה קונסרבטיבית שמעמד האשה בה שווה לזה של הגבר, אחרת לא הייתי יכולה להיות חברה בה. ואגב, אחרי שסבא שלי נפטר, מילאתי חוב ישן לעצמי וגם הלכתי ללמוד יידיש באוניברסיטה".
היידיש זו הזדמנות להזכיר את הביוגרפיה המשוגעת של אחד המרואיינים שלך, המשורר היידי אברהם סוצקבר, שגם איתו את מדברת על האמונה.
"אתה מתכוון לכך שסטלין, שהעריץ את השירים שלו, שלח מטוס כדי להוציא אותו ואת אשתו מהיער תוך כדי שיורים עליהם. הוא כל הזמן מדבר על כמה מזל היה לו, ושאלתי אותו אחרי שאמר לי שהוא לא מתפלל מגיל 15, האם הוא מאמין. הוא אמר לי 'בוודאי, מי הציל אותי אם לא אלוהים? כשאני עומד על גג בית ספר בגטו וילנה והברירה היחידה היא לקפוץ, ואני שואל חייל גרמני איך לברוח והוא עוזר לי — זו יד האלוהים'".
יש רגע שבו הספרות הפכה להיות עיקר חייך?
"אני יצור כותב ואני שייכת לקבוצת האנשים שהספרות הצילה את חייהם, שמצאו את הגאולה בספרים. הייתי מתבגרת שהרגישה מאוד לא מובנת, ואחד הגואלים הראשונים שלי היה מילן קונדרה, עם 'ספר הצחוק והשכחה', 'מחול אחרון ופרידה' ו'אלמוות', ספרים שליוו את ההתבגרות שלי. ואחר כך גם החוג לספרות, ויש לי עוד תוכנית לכתוב מחקר בספרות, בזקנתי המופלגת".
מה היה החיבור העמוק ביותר שהיה לך עם דמות או יצירה של סופר שראיינת?
"כל המפגשים האלה היה בהם איזה רגע של אמת כזה. מאוד אהבתי את 'ספר הדקדוק הפנימי' של גרוסמן. ברגע אחד בשיחה איתו דיברנו על הגיבור שלו, הילד החריג, שעובר אצלו בכמה ספרים — ממומיק (ב’עיין ערך: אהבה' – מ"ד) לאהרון קליינפלד ב'ספר הדקדוק', ואפילו בגיבורים בוגרים לכאורה בספרים אחרים — הוא סיפר אנקדוטה נורא מעניינת. כשיצא 'ספר הדקדוק הפנימי', הוא קיבל טלפון מחבר ילדות שהוא בעצם הבסיס של הדמות גדעון, של החבר שגדל לו שפם מאוד מהר, והוא מגלה עניין בבנות וקצת נוטש את אהרון לגורלו. ואז החבר הזה מתקשר אליו, נרגש, ואומר לו 'וואו, איך כתבת אותי כל כך יפה?' אז הוא אומר לו 'וואלה, באמת?'. כאילו, איפה אתה מוצא את עצמך? הוא אומר לו 'אני אהרון'. אז כולנו קצת אהרון, הילדים הבודדים, הזרים, שמחכים שמישהו יראה אותם. אנחנו מרגישים לא מובנים, ומוצאים את בני דמות שלנו בתוך הספרים.
5 צפייה בגלריה
"דון דלילו אמר לי בזמנו שהטרור כותב את הנרטיב החדש, כי התקשורת משדרת את זה ואנחנו צורכים את זה. תראה עד כמה זה נכון היום"
(צילום: Leonardo Cendamo/Getty Images)
"אני חושבת שהרבה אנשים שאוהבים ספרות ואוהבים לקרוא, מרגישים את הדבר הזה, שזה נוגדן לבדידות. אתה פוגש את בני מינך בעולם הספרות, ואתה גם יודע שמישהו כתב אותם. זאת אומרת, יושב שם מישהו אמיתי־אמיתי על שולחן הכתיבה, שמבין ללבך, שמוציא לך את המילים מהפה".
בהרבה מהראיונות יש רגעים מאוד מצחיקים. למשל, דווקא עם עמוס עוז, כשהוא מתאר באופן יפהפה את הסופרים כ"אנשים בעלי מום, שנולדים עם הראש והצוואר מסובבים אחורנית", לכיוון העבר, ואז מדבר על הסטירה שהיה חוטף מסבא שלו אם היה שואל אותו על יחסי המין שלו עם סבתא.
"כן, הוא יכול היה להיות משעשע, גם כשדיבר על פרסים ואמר שאם במקום פרס ישראל או פרס גתה היו נותנים לו קנס ישראל או קנס גתה, הוא היה משלם וממשיך לכתוב. אם כי הוא הודה בסוף שפרסים הם עניין חשוב".
