"חיפשנו דרך להשאיר את אבא חי בחיים שלנו"
האחיות רננה וליבה נאמן — מוזיקאיות, עורכות דין ואקטיביסטיות — גדלו בבית אמנותי ואידיאולוגי, לאב הבמאי וחתן פרס ישראל ג'אד נאמן ולאם חוקרת המוח תלמה הנדלר. היום יוצא אלבום הבכורה המשותף שלהן, שנולד ממתנה שהקליטו לאביהן והפך למחווה לזכרו
ביום הולדתו ה־84 ביקש הבמאי וחתן פרס ישראל לקולנוע יהודה ג'אד נאמן מבנותיו, ליבה ורננה, להקליט לו במתנה שני שירים שאהב במיוחד: שיר הפולק "ג'ו היל" על גיבור הפועלים האמריקאי, ושיר המלחמה הסובייטי "טיומנאיה נוץ'". כמה חודשים לאחר מכן הוא נפטר, ורק בדיעבד התברר שזו היתה גם מתנת פרידה מבנותיו. את שני השירים הן שרו גם בלווייתו. החיבור שנוצר בין שתי האחיות, מוזיקאיות מוכשרות שמעולם לא ניגנו יחד על במה, הבשיל לשיתוף פעולה שמגיע השבוע לשיאו עם אלבום הבכורה "תנשמת" (נענע דיסק), המוקדש לאביהן. "החלום של אבא היה תמיד שנעשה משהו ביחד", מספרת רננה. "אנחנו שמחות שהוא זכה לשמוע את זה בחייו, וכשהוא נפטר ידענו כמה הוא רצה את זה. היתה לוויה גדולה, והחלטנו לשיר גם שם".
באלבום שבעה שירים שכתבו יחד ובנפרד, דרים־פופ בעברית בהשראת להקות מהניינטיז כמו קוקטו טווינז ומייזי סטאר, לצד נגיעות של רוק אלטרנטיבי נשי ברוח המכשפות. המפיק האלקטרוני יוספי שלמה לקח אותן לעולם הביטים עם סינתיסייזרים, מכונות תופים וגיטרות, שמשתלבות נפלא עם הכינור, הנבל וההרמוניה הקולית שלהן. התוצאה היא אלבום עמוק ופואטי, אישי ופוליטי, שמוקדש לאב אך רק שיר אחד בו, “היה לי פעם”, נכתב בעקבות מותו.
"אמא היא מודל פמיניסטי"
ליבה (36) ורננה (35) נולדו וגדלו בתל אביב בבית אקדמי, אמנותי, אידיאולוגי ופוליטי. אביהן, יוצר וחוקר הקולנוע שסרטו "מסע אלונקות" מ־1977 נחשב לפורץ דרך בגישה הביקורתית של הקולנוע הישראלי כלפי האתוס הצבאי, החל את דרכו כרופא וכיהן כראש החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. אמן, פרופ' תלמה הנדלר, היא פסיכיאטרית וחוקרת מוח מוערכת בארץ ובעולם. "אמא שלנו היא מודל פמיניסטי ברמה הכי גבוהה שיש".
ליבה קרויה על שם סבתה לובה ("ההורים השתמשו באותיות כי לא רצו לתת לי שם רוסי כבד") ומנגנת בכינור מגיל 6. לרננה, שמנגנת בנבל מגיל 7, הסבירו ההורים שפירוש שמה הוא שירת המלאכים. "ההורים לקחו אותנו מגיל מאוד צעיר לקונצרטים ואופרות, ומאוד אהבנו. בטלוויזיה היינו צופות ב'הספר מסביליה' ו'נישואי פיגרו'".
המוזיקה מרכזית ומשמעותית בחייהן, ובמקביל שתיהן בנו מסלול לימודים וקריירה מרשימים. ליבה היא בוגרת משפטים במכללת ספיר, וגרה במהלך לימודיה במפלסים שבעוטף. אחרי התמחות באגודה לזכויות האזרח עבדה כעורכת דין בתחום זכויות האדם אצל עו"ד מיכל פומרנץ, ובשנה האחרונה היא עובדת עם ארי פולמן על סרט דוקומנטרי, כמפיקה ותחקירנית.
רננה עשתה תואר שני באוקספורד בלימודי פליטים והגירה. עם שובה עבדה בשוברים שתיקה. "כשחזרתי החלטתי ללמוד משפטים כדי לקחת את זה לשלב הבא של האקטיביזם". היא עבדה אצל עו"ד גבי לסקי, התמחתה בסנגוריה הציבורית הארצית ועבדה בקרן למגיני זכויות אדם. לאחרונה היא מחלקת את חייה בין תל אביב לניו יורק, שם היא עושה דוקטורט בהיסטוריה ב־NYU.
אנחנו יושבות בסלון ביתה של ליבה ובן זוגה בתל אביב, ששימש בעבר משרד של אביהן. "אנחנו כל הזמן מחפשות דרכים להשאיר אותו חי בחיים שלנו, להנציח אותו. זה אתגר. ההחלטה להקדיש לו את האלבום ולדבר עליו היא חלק מהרצון לתת לו את המקום", אומרת רננה. "זה חלק גדול מהזהות שלנו. אנחנו נושאות איתנו כל החיים את הבית שגדלנו בו", מוסיפה ליבה.
"זו פעם ראשונה שאני מוציאה מוזיקה שכתבתי והלחנתי יחד עם רננה. הייתי עשר שנים חברה בלהקת סיסטם עאלי, שם לקחתי את הכינור לכיוונים חדשים של היפ הופ וג'אז כי לא רציתי להישאר בקלאסי. כל השנים אני כותבת, מלחינה ומפיקה בעצמי בבית, והחיבור ביני לרננה פתאום נתן לזה אפשרות לצאת החוצה, גם לאלבום".
"ידעתי שליבה כותבת ומלחינה בחסד וזמרת מדהימה", אומרת רננה שכבר הוציאה שני אלבומי אינדי מצוינים: "שנסון לציון" ו"פעמון למרד". "תמיד רציתי שהיא תצא החוצה לא רק כנגנית אלא גם כיוצרת. 'סופת חול' שהיא כתבה לו את המילים היה השיר הראשון מהאלבום שלי שנכנס לגלגל"צ. היא אסרה עליי להשתמש בו. הצצתי במחברות שלה והלחנתי אותו. היא אמרה לי לא להשמיע לאף אחד ואז הוא הגיע לגלגל"צ".
"גדלנו בבית מאוד מיוחד", מספרת רננה. "כשליבה נולדה אבא היה בן 53. הוא היה אבא מבוגר ולכן גדלנו קצת לא מותאמות לתקופה, כאילו אנחנו דור אחד אחורה". וליבה מוסיפה: "אבא היה מבוגר אבל גם אינטלקטואל ואמן במקצוע ובנשמה, אז ספגנו המון מהתרבות שהוא השמיע והראה לנו, מהמוזיקה ומהסרטים. גדלנו על הוליווד של שנות ה־20 עד ה־50, על מוזיקה של שנות ה־50, הביטלס, ויסוצקי ומוזיקה רוסית ושנסונים צרפתיים.
אבא היה מאוד נוכח ומעורב, לעומת זאת אמא שלנו היתה בשיא הלחץ של הקריירה, עם תורנויות לילה בבית החולים, ועדיין הצליחה לג'נגל ולהיות מעורבת ונוכחת לאורך הילדות שלנו".
"אחיות זה גם קשה"
איך היתה העבודה יחד?
רננה: "יש בינינו טלפתיה ואנחנו מאוד מסונכרנות. אפילו לא צריך מילים, מספיק מבט. את המוזיקה שלי תמיד העברתי דרך ליבה, היא מבחינתי האפיפיור, אין אדם שאני סומכת עליו יותר, ופתאום אני עושה את זה עם האוטוריטה. מצד שני, אחיות זה גם קשה. כשיש ריבים זה טעון, בלי נימוסים, ויכול לגלוש לפסים אישיים מהילדות. אבל בתוך שנייה אנחנו שוכחות מהכל".
חלק מהשירים של רננה פוליטיים. עד כמה זה נוכח באלבום הזה?
ליבה: "זה נוכח, אבל בצורה קצת פחות ישירה. בגלל ששתינו מאוד פוליטיות וחברתיות זה חלק מהחיים שלנו: העיסוק במקום הזה, רתיעה ממיליטריזם, מאבקים על דברים שקורים פה. זו כל הזמן התמודדות עם הזהות שלנו בתוך המקום הזה. מצד שני, יש שירים שאני רואה כמאוד אישיים. בהתחלה קראנו לעצמנו 'אחיות לנשק', ואז הגיע ארגון 'אחים לנשק' אז החלפנו. אבל בכל מקרה הכוונה היתה הומוריסטית, כי אנחנו הכי לא".
