סגור
חיפוש

“אני רוצה להאמין שמישהו בישראל נהנה ממין"

הסופרת ג'וליה פרמנטו־צייזלר, עורכת אסופת הסיפורים החדשה “סקס.", מסבירה למה לספרות העברית כל כך קשה עם סצנות מין ישירות ומעוררות, לא נרתעת מהחפצה, חושבת שתנועת Metoo# ופוליטיקת הזהויות פוגמות בפנטזיה המינית ומבהירה מדוע סירבה לפרסם בקובץ סיפורים בעילום שם

אחת הטענות הידועות על הספרות הישראלית היא שאין בה סצנות סקס טובות, ושאי אפשר לכתוב סקס בעברית. אולי זה לא מקרי: החברה שמרנית, העברית חסכנית, וממילא חיים על קו הקץ, אז למי יש זמן להתעסק בהנאות החיים. כל זה היה רלבנטי עד לפני עשור. בשנים האחרונות יותר סופרות וסופרים ישראלים אמיצים כתבו בכנות ובישירות על מין. עתה מתפרסם גם אוסף שנקרא, פשוט, "סקס.". ג'וליה פרמנטו־צייזלר ואוריאל קון ערכו קובץ של סיפורים עבריים עכשוויים, שכולם עוסקים במין ומיניות.
ההוראה הברורה שניתנה לכל משתתפי האנתולוגיה היתה שהסיפור יכלול סצנת מין מפורשת, לא מרומזת ולא מוסווית, כי את זה יש בשפע. כך שב"סקס." (הוצאת תשע נשמות) אפשר למצוא סיפורים על התנסות ראשונה, על פרוורסיות, על שלישיות, על הומואים, לסביות וטרנסים, על אלימות וכוח, ולפעמים גם סתם סקס פשוט וחיובי. בין הכותבים בקובץ יאיר אגמון, מעין איתן, ענבר אשכנזי, מעין בן הגיא, יונתן ברג, אילנה ברנשטיין, רון דהן, עומרי חורש, תהילה חכימי ועוד רבים וטובים.

2 צפייה בגלריה
הסופרת גוליה פרמנטו פנאי
הסופרת גוליה פרמנטו פנאי
הסופרת גוליה פרמנטו
(צילום: גבריאל בהרליה)
"כשהתחלתי לכתוב את הרומן הראשן שלי 'ספארי', שהיה ספר עם הרבה סקס וחקירה של מיניות, היה מקובל לחשוב שאי אפשר לכתוב על סקס בעברית, הכל מליצות או רמזים או הרמזים מקראיים", מספרת פרמנטו. "רציתי לנתק את זה משם, הרגשתי שיש פער גדול בין החיים שאנחנו חיים והשיחות שאנחנו מנהלים, לבין מה שקורה בספרות.
"בעשר השנים האחרונות בספרות הישראלית כתבו ספרים שסקס ומיניות במרכזם: רון דהן, מעין איתן, טל יעקב, מאשה צור גלוזמן. יש תחושה של תזוזה גדולה בתחום, אפילו הייתי אומרת חילופי דורות".
ואז לפני שנתיים פרסם המו"ל אוריאל קון את "ספר התשוקות", אסופה של סיפורים על תשוקה ומין מהעולם הלטיני.
פרמנטו קראה אותם בעונג רב, "סיפורים מלאי תשוקה, פלרטוט, פיתוי, הכל נוטף, ממש חגיגה", היא אומרת, אז החליטה שצריך לעשות דבר דומה בעברית. הם פנו להרבה סופרים, לא כולם ששו להשתתף. רבים הרגישו שכתיבה על מין היא לא הצד החזק שלהם, או שהרעיון הרתיע אותם.
ובכל זאת, בשנת הקורונה נאספו הסיפורים לקובץ. אבל התוצאה היתה שונה לגמרי מ"ספר התשוקות" הלטיני. "אנחנו כנראה לא דרום אמריקה", אומרת פרמנטו, "מהסיפורים עולה שהחוויה שלנו של מין היא מאוד שונה. בכמחצית מהסיפורים החוויה היא קשה: אלימה, טראומטית, מחוברת להקשרים משפחתיים כואבים”.

2 צפייה בגלריה
מימין הסופרים אילנה ברנשטיין תהילה חכימי ו יאיר אגמון פנאי
מימין הסופרים אילנה ברנשטיין תהילה חכימי ו יאיר אגמון פנאי
מימין הסופרים אילנה ברנשטיין תהילה חכימי ויאיר אגמון
(צילומים: עמית שעל, אביגיל עוזי, יונתן בלום)

באמת ניכר בלא מעט סיפורים דווקא הסבל הכרוך במין.
"נכון, סבל וצער. זה גם משקף תרבות מינית בארץ שלצערנו הרב מחוברת לאלימות, אנחנו הרי נתקלים בזה בחדשות כמעט כל יום. כנראה אנחנו חברה אלימה, והאלימות היא חלק מהיומיום שלנו. אבל מטרת־העל של הספר היתה לנסח פואטיקה חדשה של כתיבה על מין בעברית. וגם בסיפורים עם החוויות הקשות עדיין הפואטיקה הזאת שם. ובכל מקרה היה חשוב שיהיו ייצוגים של סקס חיובי, אנחנו חיים את החיים האלה, יש בני זוג, אחים, אבות, בנים, אני רוצה להאמין שמישהו במדינת ישראל כן נהנה מיחסי מין”.
דווקא הסיפור של פרמנטו עצמה בקובץ פוזיטיבי. סופרת צעירה בת דמותה נמצאת בניו יורק בערב הקראה של ספרה החדש והמיני, שם היא פוגשת גבר נאה המכונה בפיה "ירכיים", ומבלה איתו שלושה חודשים סוערים, נהנית לאהוב את עצמה דרכו, ולבסוף עוזבת אותו. חיבור בין סקס לנרקיסיזם. "נכון, וגם סקס והחפצה”, היא אומרת, “החפצת הגבר. היא מכנה אותו 'ירכיים', אין לו שם. אם אני ציצי ותחת, אז למה שהוא לא יהיה ירכיים? בהחפצה יש גם משהו סקסי, צריך להתייחס אליה בזהירות אבל אפשר להרחיב אותה ולאפשר אותה גם לנשים. אם יש אפשרות להחפיץ גבר בלי לנצל אותו ובלי לפגוע בו, אז למה לא? סקס זה גם נרקיסיזם: הסלפי הזה שאת רואה רק את עצמך בסיטואציה. כל הזמן משתקפת דרך עדשת המצלמה. העניין של להיות כפופה למבט של הגבר ולא לחיות את החיים שלך כפי שהם, זו תמה שאני מתעסקת איתה לא מעט".
אחרית הדבר לספר שכתבה ד"ר אפי זיו עוסקת באפשרות לכתוב היום על מין בעידן Metoo# והמודעות החדה להבדלי מגדר, לזכויות נשים, להפעלת כוח ואלימות. האם הפנטזיות צריכות גם הן להישמע לכללי המוסר? "הכיף בלהיות סופר זה שאנחנו משוחררים מאג'נדות, מוסר וערכים", אומרת פרמנטו. "בפרקטיקה אנחנו כמובן חלק מהחברה, אבל ברמה האידיאית על סופר לא חלה שום תיאוריה. כשהספרות משוחררת, היא משחררת גם לחצים חברתיים. אפשר לקרוא את 'לוליטה' באנחת רווחה, כי זה לא אומר שום דבר על השאיפות המיניות של הקוראים. הספרות מבטאת פנטזיות כמוסות, או מציבה אותך בעמדות שלא היית מגיע אליהן בשום אופן אחר, וזה אפילו מעורר אמפתיה. ברגע שהספרות מתחילה להיות שופר Metoo# או פוליטיקת זהויות או כל תנועה חברתית חשובה אחרת, זה עלול לפגוע בה".
מצד שני, יש לעתים קרובות קשר בין מין לכוח ובין מין לאלימות.
"זה כמו בהרבה דברים, הכי קשה למצוא את הקו בין לבין, בין מין טוב להחפצה. הייתי רוצה לחשוב שלספרות יש בדיוק היכולת למצוא את הקו הדק הזה ולתאר אותו. זה מופיע בכמה מהסיפורים. למשל בסיפור של רון דהן: בחור שולח תמונה של איבר המין שלו לבחורה, הם מגיעים לסיטואציה של יחסי מין, האלימות שהיא מפעילה כלפיו והאלימות שהוא מפעיל כלפיה זה גם סקסי וגם פסול בו־זמנית. כמה זה מתעתע, כמה אנחנו רוצים את זה וסובלים מזה בו־זמנית. בסוציולוגיה אומרים לך מה טוב ומה רע, צריך להכריע, ספרות לא אומרת לך מה לעשות”.
מה ישראלי בסיפורים האלה?
"כל סיפור יכול להתרחש בכל מקום, השאלה איך משתמשים בשפה. בעברית זה היה אתגר יוצא דופן גם בגלל ההיסטוריה והמטען הכבד שלה, ובספר הזה אנחנו מצהירים שהשתחררנו מהמטען הזה. הנה אנחנו כותבים על סקס, הטאבו הגדול של הספרות העברית המודרנית, למעט כמה חריגות כמו דוד פוגל. אנתולוגיה היא תמיד הכלי הכי טוב לסמן מהלכים בספרות. רומן יחיד לא יכול לעשות את זה לבד, צריך להתאגד יחד”.
פסלתם את האפשרות לפרסם בעילום שם באסופה, כל הסיפורים חתומים בשמם האמיתי של הכותבים. המדינה קטנה, כולם מכירים את כולם ונפגשים בסופר, זה דורש הרבה אומץ.
"אנחנו מדינה קטנה מאוד ומשפחתית מאוד, חיים ליד ההורים שלנו, איך אני אבוא לליל הסדר עכשיו עם כל הסיפורי סקס האלה, ואשב עם הדודים והדודות? יש פה איזו סתירה. אבל אנשים שכתבו סיפורי סקס נועזים מתעקשים לקחת לעצמם את החופש הספרותי ולא להיכנע ללחצים חברתיים. ויש סופרים עם ילדים הורים בני זוג, אלה סיפורים חשופים. כולם היו מוכנים לעשות את הצעד האמיץ הזה".