המפונים זועמים על טקס ההריסה בחולון: "נשארנו בלי בית. הנפש שלנו פגועה, וכאן רוקדים על האסון"
בעוד שרבים מהדיירים עדיין בטראומה, חלקם נודדים בין דירות שכורות עם מעט רכושם – אותו היתה להם שעה לפנות אחרי פגיעת הטיל האיראני – הם נאלצו לחזות בחגיגות הריסת בתיהם. שר הביטחון ישראל כ"ץ, ראש העירייה שי קינן והמנחה מגי טביבי מערוץ 14 גזרו על ראשם סרט של "התחדשות עירונית", לקול המחאות מסביב
כשהרע הוא בעצם "עוד יותר טוב" והנורא הוא "תקופה של נס", שום היגיון בריא לא עמד בדרכו של שר הביטחון ישראל כ"ץ, שאץ לחגיגה ההזויה ביותר של הקיץ המהביל הזה שערכה עיריית חולון לרגל תחילת הריסתם של בנייני המגורים שנפגעו בחולון בחודש שעבר מטיל איראני. גראם אחד של טעם טוב לא היה שם. בספק אם גם הלימונדה, כריכוני הסביח והמאפים שהוצעו לבאים בחינם יכלו להפיג את המרירות, שהתחרתה רק בחמיצות הזיעה שזימנו 70 אחוזי לחות וגל החום. מרירות, חמיצות, ציניות וחוסר טקט משווע נארזו ונעטפו בכל קלישאה שהשפה העברית ידעה לקלוש, כי "עם ישראל חי".
בדקות שקדמו לטקס המופרך הזה יוליה יעל רחמים הסתובבה בין האורחים, חיפשה שפיות שאבדה, רגישות שהלכה ולא השאירה פתק מתי תחזור. זיכרונות של כמעט שני עשורים שאצורים בדירתה יימחקו תיכף בנגיחת כף פלדה של דחפור ענק ומסביבה אנשים חוגגים עם כוסיות יין. והשעה רק 9 בבוקר. "אני באמת לא יודעת איך רעיון כזה בכלל עלה לאנשים בראש. דבר כזה חוגגים?", היא תהתה, נסערת.
מאז שהטיל האיראני פגע בבניין שבו גרה חייה התהפכו. "נחבלתי בשתי חוליות בגב מההדף שיצר הפיצוץ. היינו במקלט ונחלצנו ממנו, כל הדיירים בכוחות עצמנו, ישר אל תוך הארמגדון הזה. נתנו לנו פחות משעה כדי לחלץ מהדירה פריטים חשובים כי היה חשש מקריסה. מה כבר אפשר להוציא מבית של 20 שנה בתוך פחות משעה. זה יותר גרוע מ'כלוב הזהב'. חילצנו את המעט שיכולנו, כמו שמלת הכלה של בתי שמתחתנת בקרוב. נשארנו בלי בית, בלי רכוש, בלי כלום. הנפש של כולנו פגועה, וכאן רוקדים לי על האסון".
בקומה הרביעית באותו בניין, גרה ב־50 השנים האחרונות לאה אלימלך. כל חייה נמצאים שם, בין הקירות שמיועדים להריסה, וגישתה אל שרידי ביתה נמנעה מאז בוקר נפילת הטיל. "ביקשתי מהעירייה שיביאו מנוף, כדי שאוכל להוציא חפצים יקרי ערך. זה הבית שאני ובעלי גידלנו בו 3 ילדים לתפארת ועכשיו ממוטטים אותו, עם כל הזיכרונות שלנו. על מה הטקס הזה ועל מה החגיגות? על חורבן בית שני?".
הגישה לאוהל החגיגה של עיריית חולון הוגבלה למוזמנים בלבד, שוטרים חצצו בינו לבין אלה מתושבי העיר שבאו למחות ולקרוא לשר הביטחון לשחרר את החטופים משבי חמאס. "אם יש לו פנאי לחגיגה כל כך ביזיונית וחסרת שחר, שישקיע אותו בשחרור החטופים, אחרי למעלה מ־660 ימים של גהינום בעזה", אמרה מפגינה.
שוב "ייפתחו שערי הגיהנום"
עדי, תושבת העיר, נשאה ביד אחת שלט "להרוס הם יודעים" ובשנייה שלט הנושא את תמונות האחים אריאל ודוד קוניו שמוחזקים בעזה מאז בוקר ה־7 באוקטובר. "כשראיתי את ההודעה על הטקס הזה, חשבתי לעצמי שלא יכולה להיות הטרלה גדולה יותר מזו. התקשיתי להאמין שזה אמיתי, שבעיר שאני גרה בה באמת יכול להתקיים אירוע כזה. איך אפשר? אנשים חוו כאן טראומה, המצב הביטחוני בלתי נסבל, חיילים נהרגים בעזה אבל ראש העיר שלנו חושב שיש סיבה לחגוג", אמרה.
אם כך, את פניו של כ"ץ קידמו שרב כבד, קריאות מחאה ממגאפונים ותחושה כללית שכל הקונסטרוקציה החגיגית הזאת תלויה על בלימה. לצד כ"ץ, בשורה הראשונה, ישב ראש העיר שי קינן, ומולו, מעל הפודיום, התייצבה המגישה המרכזית של ערוץ הטלוויזיה החביב על הביביסטים, מגי טביבי. כ"ץ הרגיש כמו דג במים, במיוחד כשכבר צבר ניסיון בתחום ההרס כשניצח לפני עשור על פיצוץ גשר מעריב.
המראה הזה, של שר ביטחון בעיצומה של המלחמה הקשה והארוכה בתולדות ישראל, שבא לכבד בנוכחותו אירוע שמשקף יותר מכל ניתוק וטעם רע, היה במידה מסוימת מכמיר לב. "ראש העיר קינן הזמין אותי", הבהיר כמו מי שנתפס בקלקלתו. הוא יכול היה להפעיל שיקול דעת ולהגיד לא. אם לשר הביטחון לא היה העוז להבהיר לראש עיר שאסונות לא חוגגים ושהוא לא לוקח חלק בחרפה כזאת, הוא היה יכול לבטל ולתרץ. אף אחד לא היה מתווכח עם שר ביטחון שמבטל השתתפות בחגיגה הזויה מחמת "דיון ביטחוני דחוף".
"ציונות לשמה"
אבל כ"ץ בא גם בא, מוכיח היכן נמצאים הקשב והמחשבות שלו בימים הלוהטים והנוראים האלה, באילו זוטות הוא מעסיק את עצמו. שני רחובות מאותו המקום גרה משפחת כהן, שבנה סמ"ר עמית ז"ל נפל בשבוע שעבר בקרב בדרום רצועת עזה. הוא היה לוחם בגדוד 13 של גולני, בן 19 בנופלו. לבית המשפחה האבלה שר הביטחון כ"ץ לא בא היום. "אם לא ישוחררו החטופים, ייפתחו שערי הגיהנום מעל עזה", חזר כ"ץ בנאומו בחולון על איומים ריקים שכבר העלו עובש, כשהוא מעתיק את "שערי הגיהנום" מנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אותו נשיא חצוף שגנב מגילה גמליאל את רעיון הריביירה העזתית.
1 צפייה בגלריה
המהומה בזמן חגיגות ההריסה בחולון. בקבוצות הווטסאפ של הליכוד הגדירו את הדיירים המוחים "פעילי שמאל"
(צילום: טל שחר)
"זאת תמצית הרוח הישראלית", התפייטה מנחת הטקס טביבי, בת העיר חולון. "זה לא יום חג אבל זה יום חשוב", אמר גל קסטל, מנכ"ל אורון נדל"ן, שתנהל את שיקום המתחם. עורך דין מטעם החברה שסירב להזדהות אמר שמדובר ב"ציונות לשמה", ושהתחדשות עירונית היא "אירוע משנה חיים".
מדובר ב־48 דירות בשלושה בניינים שעוד לפני פגיעת הטיל היו בעיצומו של תהליך התחדשות עירונית, שלטענת דיירים, התארך בשלל בירוקרטיות. בינתיים, הראו להם סרטון הדמיה יפה של המתחם החדש, שיזמן להם מגורים בסטנדרט גבוה במרחק הליכה מהרכבת הקלה והמטרו. יוליה, שגרה עם משפחתה בדיור חלופי בבת ים, סיפרה שמחר תיאלץ לפנות דירה, ותיכנס לדירה שכורה אחרת רק בתחילת ספטמבר. אין לה מושג היכן תהיה באוגוסט. בזמן שכולם מסביבה חגגו, היא מיררה בבכי, חסרת אונים.
כשראש העיר קינן סיפר על פועלם של צוותי העירייה למען דיירי הרחוב ועל "הרוח הישראלית", סבלנותם של דיירים שהתקבצו במקום פקעה, והם קטעו את דבריו בקריאות ביניים. "שקרים", הטיחה לעברו דיירת שלא מצאה שום קשר בין האמירות היפות לבין הסיוט שהפך למציאות חייה. איציק גואטה, צעיר שגר באחד הבניינים המיועדים להריסה נגרר משם בכוח בידי שוטרים, כשקטע פעם אחר פעם את דבריו של קינן. כשנגרר החוצה מאוהל החגיגה, אחד משולחנות התקרובת נדחף, כוסיות יין נשפכו, כריכים של סביח נרטבו וגם הרוגלך הלכו לעולם שכולו טוב. דקה לפני שדחפור החל לנגוס באחד הבניינים הפריחו שם בלונים צהובים, כי צריך לזכור את החטופים. וזה פרצופה של המדינה.
