פרשנות
האופטימיות של טראמפ יצרה פתח מילוט, שוק הנפט הגיב בהתאם
אחרי שבועות של זינוק מתמשך בפרמיית המלחמה, ההכרזות של הנשיא אתמול על דחיית מועד האולטימטום שהציב לאיראן ועל התקדמות למו"מ הביאו לצניחה במחירי הנפט. אך בהיעדר הסדר שמחזיר את המכליות למסלולן, השווקים מתמחרים בינתיים רק את התקווה שזה אכן יקרה
הודעתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אתמול על השעיית האולטימטום לחמישה ימים לפני תקיפה אפשרית של תשתיות אנרגיה ותחנות כוח באיראן לא יצרה סיום למלחמה, אבל היא כן יצרה את מה שהשווקים חיפשו בייאוש בשבועות האחרונים — פתח מילוט.
אחרי תקופה ארוכה שבה כל כותרת מהמפרץ תורגמה מיד לעלייה בפרמיית המלחמה, טראמפ שינה בבת אחת את הטון. במקום מסר של עוד הסלמה משמעותית, הגיע מסר של שיחות טובות ופרודוקטיביות — ולכן ניתן לדחות את האיום. שוק הנפט לא חיכה להסכם חתום. הוא הסתפק בירידה בהסתברות להתגשמותו של תרחיש הקיצון. התוצאה היתה מיידית: הברנט צנח ביותר מ־13% במהלך היום, ובשפל ירד לכ־96 דולר לחבית, בעוד ה־WTI צנח לשפל של 85.28 דולר. אז נכון שההכחשות האיראניות לכל סוג של משא ומתן הביאו להתמתנות הירידות במחירי הנפט, אבל הן לא שינו את המגמה בשוק. במקביל נרשמה התאוששות בשוקי המניות והקלה מסוימת גם באפיקי החוב.
מה שנפל אתמול לא היה רק מחיר הנפט, כי אם בעיקר מחיר הפחד. וזה ההבדל החשוב. בימי שגרה, הנפט מתמחר ביקוש, היצע, מלאים והחלטות של אופ"ק+. בימי מלחמה, ובעיקר במלחמה שנוגעת ללב מערכת האנרגיה של המפרץ, הנפט מתמחר גם את הסבירות שהמשבר ייצא משליטה. עד לשינוי הטון מצד טראמפ, השוק נאלץ להביא בחשבון אפשרות של פגיעה אמריקאית ישירה נוספת בתשתיות איראניות, תגובה איראנית רחבה יותר נגד מתקני אנרגיה ומים במפרץ, והידרדרות שמייצרת לא רק מחסור בחביות, אלא שיתוק אזורי של תובלה, ביטוח, אשראי ומסחר. מרגע שהבית הלבן עבר מלשון אולטימטום ללשון של חלון מדיני, השוק מחק במהירות חלק ניכר מאותו מרכיב פסיכולוגי־פיננסי. לא משום שהסיכון חלף, אלא משום שהסיכוי להסלמה מיידית ירד.
3 צפייה בגלריה
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. קנה לשוק כמה ימי חסד, אבל לא הביא פיתרון
(צילום: Roberto Schmidt/Getty Images)
לכן גם הדיון על הורמוז צריך להשתנות. המספרים על נפח הזרימה בנתיב הזה ידועים, אולם הנקודה המעניינת כעת היא אחרת: לא כמה נפט עובר שם, אלא כמה עולה לשוק להאמין שמטען שיעבור שם אכן יגיע ליעדו. ברגע שהמלחמה דחפה את חברות הביטוח הימי, המממנים, בעלי האוניות והסוחרים לתמחר מחדש סיכון, מחיר החבית החל לכלול גם פרמיה של אי־ודאות לוגיסטית. מינהל המידע לאנרגיה של ארצות הברית מדגיש, כי שיבוש במעבר בנתיבי נפט מרכזיים מתגלגל במהירות למחירי אנרגיה גבוהים יותר בעולם. במקביל, וושינגטון נדרשה לבנות מסגרת חריגה של ביטוחי משנה בהובלת חברת Chubb ובגיבוי זרוע המימון לפיתוח של הממשל (DFC) כדי לנסות ולהחזיר ספינות למסלולן. זה מלמד שהמשבר כבר מזמן איננו רק עניין של חביות, אלא יותר עניין של אמון מסחרי. גם כאשר הנפט קיים, השאלה היא מי מוכן לבטח, לממן ולשנע אותו.
מכאן גם החשיבות הגדולה של ימי החסד שהעניק טראמפ. הם אינם פותרים את משבר האנרגיה, אבל הם עוצרים זמנית את המנגנון שבו כל צד חייב להוכיח שהאיום שלו אמיתי. כל עוד האולטימטום עמד בעינו, גם טהראן וגם וושינגטון התקדמו לעבר נקודת מבחן שבה נסיגה היתה נראית כחולשה. ההשהיה מאפשרת להם לרדת שלב בסולם מבלי להודות בכך בפומבי. עבור ארצות הברית, המהלך מעניק זמן לשיחות ומפחית מיידית לחץ כלכלי ופוליטי, במיוחד כאשר מחירי האנרגיה מתחילים לחלחל לכיסו של הצרכן. עבור השוק, זהו איתות שלפחות כרגע, הממשל האמריקאי מבין כי פגיעה בתשתיות האנרגיה האיראניות עלולה לגרום לעולם טלטלה, שספק אם הוא מסוגל להכיל.
גם עומאן, שממשיכה לתפקד כצינור הדיפלומטי האמין ביותר במשבר, מאותתת כי לא התייאשה להוביל ממלחמה להסדרה. משרד החוץ העומאני הודיע אתמול כי המדינה "פועלת באופן אינטנסיבי" להשגת מעבר בטוח במצר, כאשר שר החוץ בדר אל־בוסעידי הזהיר, שהמלחמה כבר גורמת שיבוש נרחב העלול להוסיף ולהחמיר.
המסר הזה חשוב לא פחות מהודעת טראמפ, משום שהוא מלמד שקיים ניסיון לייצר מנגנון מעשי, ולא רק סיסמאות. מבחינת השוק, מעבר בטוח איננו ביטוי דיפלומטי ריק, כי אם תנאי בסיסי לחזרה חלקית של סחר, לביטוח סביר, וליכולת של קניינים באסיה ובאירופה להתחיל לתמחר אספקה בלי להוסיף לכל עסקה "מס מלחמה" סמוי.
סוכנות פארס הכחישה את המגעים
ומה רוצה איראן? מההודעות וההכחשות שיצאו מטהראן ביממה האחרונה עולה שהיא איננה מבקשת רק הפסקת אש טכנית, כי אם מסגרת שתכיר במחיר שהיא מסוגלת לגבות מהעולם בהיעדרו של הסדר. בהודעת משרד החוץ האיראני נאמר כי "השבה מלאה של ביטחון ויציבות" במרחב הימי מחייבת את סיום ה"תוקפנות" והאיומים, וכי כל יוזמה לביטחון השיט חייבת לכבד את "האינטרסים הלגיטימיים" של איראן ולהיות מתואמת עם רשויותיה. במקביל, סוכנות פארס המקורבת למשמרות המהפכה הכחישה כי מתנהלים מגעים ישירים או עקיפים עם ארצות הברית.
3 צפייה בגלריה
ככר בטהרן, אתמול. איראן רוצה להפוך את יכולתה לשבש ולהלחיץ את השווקים, לנכס מדיני
(צילום: AFP)
נראה כי טהראן איננה רוצה להצטייר כמי שנכנסה למו"מ רק מפני שנלחצה. היא רוצה להפוך את עצם יכולתה לשבש, לעכב ולהלחיץ את השווקים לנכס מדיני. לא רק לשרוד את המערכה, אלא לצאת ממנה עם הכרה דה־פקטו בכך, שביטחון אנרגטי אזורי לא יכול להתייצב לאורך זמן בלי התחשבות בה.
החזרה לשגרה ממילא לא תהיה מיידית
מנקודת מבטם של השחקנים בשוק האנרגיה, זו הסיבה שהצניחה אתמול היא רק חלק מהעניין. דווקא ביום שבו השוק נשם קצת לרווחה, גולדמן זאקס העלה את תחזית מחיר הברנט הממוצע ל־2026 ל־85 דולר לחבית, מ־77 דולר, ואת תחזית מרץ־אפריל ל־110 דולר. בבנק הסבירו כי שיבושים ממושכים בהובלה דרך הורמוז והגדלת אגירה אסטרטגית מייצרים שוק שהוא יותר מהודק ושונא סיכון. גם סוכנות האנרגיה הבינלאומית הודיעה שהיא מתייעצת עם ממשלות באסיה ובאירופה על שחרור נוסף של מלאי נפט, לאחר שכבר הוסכם על שחרור חריג של 400 מיליון חביות. כלומר, השוק נהנה מהקלה טקטית, אבל המוסדות הגדולים נערכים עדיין כאילו המשבר רחוק מסיום.
לכך יש להוסיף נקודה נוספת שהשווקים יודעים היטב, אך הכותרות נוטות לשכוח. גם אם הדיפלומטיה תצליח, החזרה לשגרה לא תהיה מיידית. שדות שהושבתו, מתקני יצוא שנפגעו, חוזי שילוח שהוקפאו, ביטוחי מלחמה שהתייקרו, ושרשראות אספקה שעברו הסבה חפוזה, כל אלה אינם מתאפסים בן־לילה. לכן, שוק החוזים יכול לרדת בחדות על בסיס תקווה, אבל השוק הפיזי, של מכליות, בתי זיקוק, יבואנים ותעשיינים, יישאר זהיר הרבה יותר. מבחינתו, השאלה היא לא רק האם יתקיימו שיחות, אלא מתי יחזור המרכיב החשוב ביותר בכל שרשרת אנרגיה — ודאות.
טראמפ קנה לשוק כמה ימי חסד, אבל לא הביא פתרון. איראן, מצדה, מנסה להשתמש בחלון הזה כדי לתרגם את יכולת השיבוש שלה במפרץ לקלף מיקוח. והסוחרים, כדרכם, קפצו מיד על התקווה. אך כל עוד אין הסדר שמחזיר גם ביטוח, מימון ואמון, הירידה במחירי הנפט היא בעיקר הבעת הקלה, ולא הוכחה לכך שהסכנה חלפה.
