"מוסף כלכליסט" מציג: המדריך לחילוני החרד
בתחילת החודש נתקלה נועה בגון בידיעה סתמית לכאורה באתר החדשות החרדי כיכר השבת. כותרתה בישרה על כך שבעיריית תל אביב התקיימה חגיגת יום הולדת לרבי מליובאוויטש, וכותרת המשנה סיפרה שממלא מקום ראש העירייה, שר התיירות לשעבר אסף זמיר, אמר באירוע כי "כל שליח (חב"ד) בשכונתו מצליח להיות אהוב על כל התושבים, מכל הסוגים והדעות".
בגון, אשת שיווק ויוצרת תוכן מתל אביב שבשנים האחרונות מובילה מאבק להצבת גבולות ברורים בין דת למדינה בעיר, הרגישה שהיא נטרפת. את העצבים היא פרקה בטור זועם שכתבה ל"טיים אאוט".
מה הרגיז אותך כל כך?
"הדבר הראשון שראיתי היה התמונה: ממלא מקום ראש עיריית תל אביב־יפו הנאורה, הליברלית והחילונית עומד מול קהל של גברים בלבד, בתוך בניין העירייה וכיפה לראשו".
אז היתה לו כיפה על הראש. מה הבעיה עם זה?
"זה מעצבן אותי כי הכיפה זה לא עניין של כבוד. תנועות ההדתה והמשיחיות הצליחו להפוך אותה לסמל של ממלכתיות ואת ה'התחשבות ברגשות הדתיים' הפכו ל'כבוד'. הרי אפשר לדמיין את הסיטואציה: זמיר מגיע לאירוע ורגע לפני שמתחילים הרב מושיט לו כיפה וזמיר מציית. אבל למה? העירייה אינה מקום קדוש והאירוע אינו אירוע דתי. התשובה היא שהוא פשוט הפנים מזמן את הסיפור שככה נותנים 'כבוד' לדתיים. הוא היה אמור לסרב בנימוס ולא להתחפש לדתי. נוסף על כך, זמיר בירך בשמי את מי שהשתלטו על מדרכות העיר, מחלקים פלאיירים של הדתה ומנכיחים דת וקיום מצוות במרחב הציבורי התל־אביבי. זה האיש שרץ על הטיקט החילוני־ליברלי? הוא לא מבין שאנחנו בקרב הדיפה? בשם בוחריו שבהם יש רוב מובהק חילוני, הוא מברך את מי שמגיעים לעיר עם מטרה ברורה — לשנות אותם ולשנות את העיר. הייתי מצפה מנבחרי ציבור עם עמוד שדרה להבין את זה, לעמוד כחומה בצורה נגד ניסיונות ההדתה של העיר, להגן עליה ועל הציבור התל אביבי ולא לשתף עם זה פעולה".
בגון (48) מספרת שבסוף שנות התשעים הגיעה לתל אביב מירושלים מכיוון שהעיר התחרדה. "חשבתי שהגעתי למקום שבו אוכל פשוט לחיות — לא להיות במאבק, לא להתנגד, פשוט להיות", היא אומרת. "אבל בשנים האחרונות החלה לנשוב רוח אחרת. אנחנו חיים תחת ניסיונות עקביים להשתלטות ולכפיית סדר יום דתי, שמשנה את פני העיר ואת התחושה בה".
תסבירי.
"התחילו להכניס יותר ויותר תכנים דתיים לבתי הספר. פתאום הופיעו כל מיני עמותות שנכנסו למערכת, ולאט־לאט הצליחו להיאחז בה. לא הבנתי למה בבית ספר ממלכתי עושים קבלת ספר תורה בבית כנסת. הרי לימודי תורה ותנ"ך במערכת החינוך הממלכתית הם לימודים חילוניים: התנ"ך הוא טקסט היסטורי, פוליטי וחברתי, וגם הבסיס התרבותי של רוב היצירה האנושית. אבל למה לחבר את זה לבית כנסת? כבר אז אמרתי — אם עושים טקס הכנסת ספר תורה, אז בואו נעשה גם טקס הכנסת ספר מדעים".
ואילו תגובות קיבלת?
"רוב האנשים פשוט לא מבינים מה הבעיה. 'מה יש? קצת מסורת', הם אומרים. אלא שגם בגיל הרך, בגני הילדים, יש חדירה דתית: פתאום יש 'אבא של שבת' ו'אמא של שבת', ויש גננות שמכסות את ראשן של הילדות. אפילו כששלחתי פעם עם הילד סנדביץ' עם שניצל וגבינה, העירו לי על כך. הייתי בהלם והבנתי שהדרך להשפיע היא מבפנים. נכנסתי להנהגת ההורים, ובכל שנה מחדש אני נאבקת, מדברת, מסבירה. חשוב לי להבהיר: זה לא רק מאבק ליברלי — זה מאבק חילוני על הזכות שלי לחיות בלי לקיים אף מצווה דתית, ובלי שאיש יפקפק ביהדותי. שאלה כמו 'את בכלל יהודייה?' היא שאלה לא לגיטימית מבחינתי".
"רוב האנשים לא מבינים מה הבעיה. 'מה יש? קצת מסורת', הם אומרים. אלא שגם בגיל הרך יש חדירה דתית: פתאום יש 'אבא של שבת' ו'אמא של שבת', וגננות שמכסות את ראשן של הילדות"
בגון אומרת שהמאבק החל בתקופת הקורונה כשעמותת ראש יהודי ביקשה לקיים תפילה בהפרדה מגדרית בכיכר דיזנגוף. עם זאת, חשוב לה לחדד: "המאבק שלנו לא התחיל סביב ההפרדה. בכלל לא. מה שהדליק אותנו היה קיום האירוע בכיכר דיזנגוף — ההשתלטות על המרחב הציבורי והפרקטיקה המתנחלית שנכפתה עלינו". כיום הם מאוגדים בשתי קבוצות ווטסאפ ששמן השכנים של ראש יהודי ובהן כ־1,500 אנשים.
מה בעצם ראיתם?
"השכנים התחילו לראות איך הכיכר, שהיתה מקום המפגש הקבוע שלהם בכל יום כיפור, משתנה. פתאום היא התחילה להתמלא באנשים מבחוץ — עם כיפות סרוגות, חולצות מסלול, כלי נשק — מראות שלא שייכים למקום או לאופי של השכונה. ואז הם אמרו: 'רגע, רגע, מה זה הדבר הזה?' זה לא שאנחנו הנהגנו ואמרנו 'בואו נפוצץ את התפילה' — זה קרה לבד. זו היתה תגובת נגד טבעית של אנשים שהרגישו שהמרחב שלהם, המרחב שהם חיים בו ביומיום, נלקח מהם".
למה את חושבת שזה התחיל בתקופת הקורונה?
"פתאום היה 'צריך מרחבים פתוחים', והכיכר נראתה להם כמו הזדמנות. הם זיהו את הפוטנציאל וידעו למנף אותו. בעקבות אותו יום כיפור, ובצל המאבקים הליברליים של אותה שנה, התחיל להיווצר בינינו משהו חדש. אנשים שלא הכירו קודם לכן מצאו את עצמם מדברים, מתארגנים, משתפים חוויות. הבנו שיש כאן קבוצה — אולי עדיין לא מאורגנת, אבל בהחלט עם קול — שרוצה להגיד משהו אחר על תל אביב. זה היה רגע של התעוררות: עצרנו לרגע, הסתכלנו סביב והבנו שאנחנו חייבים לשים לב למה שקורה כאן. להבין את הדינמיקות, את החדירות האיטיות והמתמשכות, ולשאול את עצמנו – לאן זה הולך?"
בהמשך, אומרת בגון, "תשומת הלב עברה לדוכני חב"ד שנמצאים בכל מקום — בצמתים, בפינות של רחובות, בכניסות לפארקים. שאלנו את עצמנו: ממתי זה ככה? ולמה זה מובן מאליו? אם אני, או כל אחד אחר, ארצה להקים דוכן למכירת משהו קטן — בקושי אקבל אישור מהעירייה. אז למה להם כן? למה דווקא חב"ד זוכה לאישורים להפיץ מסרים דתיים במרחב הציבורי בזמן שנגני רחוב או יוזמות קהילתיות אחרות נתקלים באינסוף ביורוקרטיה? התחלנו לשאול את עצמנו את השאלות שאולי פחדנו לשאול קודם. איך זה שהמשנה למנכ"ל העירייה מאשר 33 נקודות תפילין רשמיות ברחבי תל אביב שאמורה להיות חילונית? חב"ד היה נושא שרבים נמנעו מלהתעסק איתו. היתה תחושה של טאבו — מין הבנה ש'להם מותר הכל', אבל זה התחיל להשתנות כשהם התחילו להציב דוכנים ליד בתי הספר. שם הציבור באמת התעורר. זו לא היתה עוד נוכחות כללית ברחוב אלא חדירה ישירה למרחבים רגישים, לילדים שלנו. וזה לא קרה סתם — זה התחיל יחד עם ההפיכה המשטרית, ברגע שחלקים מהציבור החרדי־לאומי התחילו להרגיש שיש להם גב פוליטי".
למה חב"ד כל כך מרתיעים אותך? הרי אף אחד לא מכריח אותך להניח תפילין, להדליק נרות שבת או בכלל להתייחס אליהם ברחוב?
"תבין, כשנכנסים דתיים — או דתיים חדשים, 'שלוחים' — לתוך שכונה חילונית, זה כמעט תמיד אותו דפוס: מרכז חב"ד מוקם. אחריו מגיעים מסרים בתיבות הדואר — על כשרות, על שבת, על צניעות. ואז מבקשים 'רק ביום כיפור אל תאכלו ברחוב' ואז 'רק תתחשבו בילדים ששומרים על כשרות בגנים הציבוריים', ואז אתה כבר מרגיש מותקף, מרגיש שהשכונה שלך משתנה לך מול העיניים. אבל אסור להגיד את זה, כי מיד יגידו: 'הנה, אתם הליברלים בעצם לא סובלניים'. וזה בדיוק להפך: הליברליות האמיתית מחייבת אותנו לשמור על עצמנו מפני מי שמנצל אותה כדי לפרק אותה מבפנים".
לא מעט אנשים יאמרו שאין במקרים שאת מתארת שום כפייה ושאתם בעצם רק מתריסים נגד הדת בפעילות שלכם בימי כיפור ובתשעה באב.
"יום כיפור בעיר הוא חלק מהתרבות החילונית שלנו. בשבילנו, יום כיפור הוא חג ירוק. חג של אוויר נקי, של הליכה, של השתלטות מחודשת של בני האדם על העיר. כשמשנים לנו את דפוסי החיים זה יוצר התנגדות. מתוך כל זה צמחה הבנה עמוקה יותר: שאם לא נדאג לקהילות שלנו, אם לא נגן על המרחבים שלנו, תל אביב יכולה להפוך למשהו אחר — משהו שזר לנו ושמוחק את מי שהיינו".
"מוסף כלכליסט" מציג: המדריך לחילוני החרד
