"מוסף כלכליסט" מציג: המדריך לחילוני החרד
ב־2013 כתב מוטי לרנר את המחזה "דוחקי הקץ" ושרטט באמצעותו את יחסו לדת ולמקומה בישראל. העלילה עוסקת במחזאי ירושלמי שעזב את הדת ומגלה שבנו התחפש בפורים לברוך גולדשטיין. כדי להציל את נפשו של הבן הוא פוגש את הרבנים שהפיצו את התורה הדתית והרעיונית שהשפיעה על המחבל היהודי לבצע את הטבח במערת המכפלה, ונחרד לגלות שהרעיונות שהפיצו משתלטים על עולמו של הבן ויוצרים ביניהם קרע שאינו ניתן לאיחוי.
"במחזה יש דיון בכיבוש הארץ על ידי יהושע ובפשעי המלחמה שנעשו שם כשהם החריבו את העיר עי והרגו את התושבים ואת בעלי החיים שבה באופן שיטתי", הוא אומר כיום. "צריך לשאול את עצמנו מה היתה ההצדקה של פשעי המלחמה האלו, ובעיניי התיאטרון חייב לעסוק בהיסטוריה שלנו באופן ביקורתי. הוא לא יכול לאמץ את הנרטיבים הדתיים והפוליטיים שאנחנו חיים לפיהם מתוך עיוורון, כי בגלל העיוורון אנחנו נכנעים. ברגע שאנחנו פוקחים את העיניים ומתמודדים עם הנרטיבים האלה אנחנו מגדירים את הזהות שלנו".
ואתה מאמין שהדיונים האלה יכולים לשנות?
"כן, אין לנו דרך אחרת. אנחנו מצביעים בבחירות ולא תמיד מצליחים לייצר ממשלה חילונית שתאפשר לנו לשנות את החקיקה, אבל התרבות בידינו. היא פלורליסטית והיא מקום לשמור על החירות לבטא את העמדות שלנו".
לרנר (75) סבור שכל עוד המרחב הציבורי נשלט בידי גורמים דתיים, על הישראלי החילוני מוטלת החובה ליצור לעצמו מרחב פרטי חופשי מדת. "הדבר הראשון שצריך לעשות הוא להוציא את קיומו של אלוהים מהשיח המשפחתי. אין אלוהים. זו שטות מוחלטת, המצאה של בני אדם שנועדה להקנות לכוהנים בדתות השונות את היכולת לשלוט במאמינים שלהם. גם אם יש טענה שאומרת שהדת הצליחה לעדן מעט את האנושיות, נראה לי שבדורות האחרונים זה בוודאי לא נכון. החובה שלנו כהורים היא להבהיר את העקרונות האלה: אין אלוהים ואין מצוות, ולקוות שהילדים יצליחו להפנים את זה, למרות שמבחוץ יש לחץ עצום, בעיקר ממערכת החינוך".
כשהילדים לומדים טקסטים דתיים בבתי הספר זה בכלל אפשרי?
"מלבד המשפחה, מערכת החינוך היא שדה הקרב הכי חשוב. אנחנו חיים במדינה שבה משרד החינוך נכנע ללחץ החרדים ואנחנו צריכים להיאבק ולדרוש שהאופן שבו מלמדים את התורה, התנ"ך והתלמוד בבתי הספר יהיה ביקורתי. אין לי התנגדות ללימודי תנ"ך ותלמוד, אבל אני מתעקש שהילדים שלי ילמדו אותם באופן ביקורתי. התנ"ך הוא ספר שנכתב על ידי בני אדם למען בני אדם כדי לייצר חברה שמצייתת לכהונה. אסור להיכנע למושג קדושה, שמערכת החינוך מקנה למצוות וערכים דתיים. יש רק דבר אחד קדוש והוא חיי אדם. נגד זה צריך להיאבק בכל דרך".
איך?
"כשהילד חוזר מבית הספר ומספר שהוא למד את עשרת הדיברות, צריך להגיד לו שכל סיפור הר סיני הוא מיתוס שנועד לתת תוקף למצוות שבני אדם קבעו. עם מצוות שבני אדם קבעו אפשר להתווכח. אין שום דבר אלוהי או קדוש בעשרת הדיברות. אני מקווה שלא נגיע למצב שבו נצטרך להתמודד עם שאלת האבולוציה. בארצות הברית יש מקומות שבהם לא מלמדים אבולוציה וגם אצלנו יש מגזרים שלא מלמדים אותה. המדע הוא ביטוי לרציונליות של האדם וליכולת שלו להבין את העולם. לכן צריך להיאבק בתוך מערכת החינוך על תפיסת עולם מדעית, רציונלית והכי חשוב — ביקורתית".
"הדיון בגיוס חרדים מתקיים עשרות שנים ואני לא זוכר מחזה או סרט שעוסקים בו. התיאטרונים לא עוסקים בקונפליקטים שבין חילונים לדתיים, אבל מנרמלים את ההווי הדתי בלי לבחון את הנחות היסוד של קיומו"
מה תפקידו של התיאטרון בתהליך הזה?
"התיאטרון צריך לחקור את הדמויות שנקלעות לקונפליקט הדתי־חילוני. 'משפט הקופים' (שכתבו ג'רום לורנס ורוברט אדווין לי ב־1955 — מנ"ש) הוא דוגמה למחזה שבודק את שאלת מקומה של אמונה דתית לעומת מקומו של המדע. יצירות מהסוג הזה מאוד חשובות. הדיון על מקומו של אלוהים בשואה גם מאוד חשוב והתיאטרון לא מטפל בו. אלי ויזל כתב את 'המשפט של אלוהים' (שעובד לסרט 'אלוהים על דוכן הנאשמים') שבו שופטים את אלוהים אחרי השואה, אבל המחזה הזה לא הוצג כי מפחדים".
אז איך מתמודדים עם הצנזורה?
"נלחמים. הבעיה שלנו היא שאנחנו סובלים גם מצנזורה עצמית. בשנות השמונים העלו בתיאטרון חיפה את 'משיח' של מרטין שרמן והיה שם המשפט 'ארור אתה אלוהים, ארור תהיה, אתה לא קיים'. מישהו ממועצת העיר הקים קול זעקה ודרש להוריד את המחזה או לפחות את המשפט הזה, ובסופו של דבר ההצגה לא ירדה כי המחזה אושר אז על ידי המועצה לביקורת סרטים ומחזות".
אחרי שכתבת את "דוחקי הקץ" קבוצה ימנית ששמה ישראל שלי קראה להחרים את תיאטרון החאן בטענה שהמחזה מסית נגד ימנים, דתיים ומתנחלים אבל בסופו של דבר המחזה הוצג.
"נכון. הוא עסק במוטציות של הדתיות היהודית שהן מטורפות. חייבים לנהל את המערכה בפלטפורמות האפשריות ולהילחם, כל עוד אפשר, על הפלטפורמות הקיימות — טלוויזיה, קולנוע, תיאטרון — ולעורר בהן שיח שמתמודד עם הכוח החקיקתי של הרוב הפוליטי".
איך ה"מסורתיות", או "הפחד לחרוג מהמיינסטרים" משליכים על הרפרטואר בתיאטרון, בקולנוע ובמוזיקה? ומה עושים מול זה?
"הפחד לחרוג מן המיינסטרים מכתיב לתיאטרונים לא להעלות מחזות על הסכסוך הישראלי־פלסטיני. הם חוששים לדון בו כי הם מפחדים שהקהל יברח. מצד שני, העיסוק בדת ובדתיות נמצא די הרבה בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה, אך ברוב המקרים הדיון בהם מתמקד בהווי החיים הדתיים ולא בביקורת על מהותם. למשל, הדיון בחוק גיוס חרדים מתקיים עשרות שנים ואני לא זוכר מחזה או סרט שעוסקים בו. התיאטרונים לא עוסקים בקונפליקטים המהותיים שבין חילונים לדתיים אבל מנרמלים את ההווי הדתי בלי לבחון את הנחות היסוד של קיומו. אני כמובן לא מנסה לכפות על דתיים לוותר על דתיותם, אבל השותפות עם העולם הדתי חייבת להתקיים על בסיס של הסכמות ולא של כפייה וכניעה".
"מוסף כלכליסט" מציג: המדריך לחילוני החרד
