"מוסף כלכליסט" מציג: המדריך לחילוני החרד
"יש שני חסמים מרכזיים שמונעים מהחילונים להתרומם", אומר ד"ר רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני. "הראשון הוא האובססיה שלנו לקונספט של זהות יהודית. השני הוא הדבקות בעקרון הממלכתיות — גם כשהוא מזמן לא משרת אותנו".
פרומן (56) למד היסטוריה ומשפטים, עשה דוקטורט שעסק בתלמוד, היה עורך דין ומנהל קרן הון סיכון. במקביל התחיל לצלול לשאלות המתח שבין היהדות לחילוניות בישראל, ב־2011 ייסד את עמותת הפורום החילוני שנאבקת בהדתה, ב־2019 פרסם את הספר "הדרך החילונית" והשנה את הספרון "לאן פני החילונים הישראלים?", שעוסקים בנושא. אחרי שנים בתוך העולם הזה, ברור לו שהחילונים צריכים להוריד את הכפפות.
"החילונים הם מיעוט שאיבד את מקומו בהנהגה, ובכל זאת ממשיכים להרגיש מחויבות ממלכתית", הוא מסביר. "אנחנו לא מכירים בעובדה שהחילונים הם מגזר, עם אינטרסים מגזריים משלו שצריך לייצג בלי בושה. אחרים דורשים את זכויותיהם בקול רם, ואילו אנחנו ממשיכים לשמור על פאסון מתוך מחשבה שאנחנו הרוב, שאנחנו אלה שצריכים להכיל ולכבד. הממלכתיות הזאת מסרסת אותנו. אנחנו לא מבינים שהיום, כדי לשרוד, צריכים לרדת לשוחות, להילחם ולדרוש את זכויות המגזר החילוני בדיוק כפי שמגזרים אחרים דורשים את זכויותיהם. זו ישראל, מגזרית, והכוח הפוליטי בה מגזרי, וצריך לתכנן אסטרטגיות ריאליות שישמרו על המיעוט החילוני. אם החילונים רוצים לחזור לעצמם, הם חייבים לעשות זאת, ולהבין שהם צריכים לטפח את הישראליות ולשים בצד את הזהות היהודית, כי היא הבסיס שגורם לדתיים לנצח אותם".
"מה עושים? מקימים מפלגה סקטוריאלית חילונית; יוצרים מסגרות כלכליות והתנדבותיות שייצרו פעילויות פנים־מגזריות; דורשים להקים יחידות חילוניות בצבא"
נתחיל מהפרקטיקה — מה זה אומר לוותר על הממלכתיות?
"להבין שלא רק שלא נוכל להפוך את ישראל למדינה בדמותנו בעתיד הקרוב, אלא גם שאם לא נפעל לביצור צביון החיים שלנו — נאבד גם אותו. צריך לייצר לנו מסגרות אוטונומיות, חינוך חילוני לילדים שיאפשר לנו להשתמר ומסגרות אחרות בשאר תחומי החיים — מגורים, מסים, תרבות ועוד. כנראה ללכת עד הסוף עם הרעיון הזה לא כל כך ישים, אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על אוטונומיות חילוניות מתונות יותר".
איך עושים את זה? תן דוגמאות לצעדים שאפשר כבר לנקוט.
"מקימים מפלגה סקטוריאלית חילונית; דורשים להעניק לשלטון המקומי סמכויות משמעותיות בתחומי חינוך, תרבות ודת, ומשנים את מערכת המסים כך שחלק גדול יותר מהם יועבר לעירייה ולא לממשלה; יוצרים מסגרות כלכליות והתנדבותיות שייצרו פעילויות פנים־מגזריות (למשל באמצעות סחר חליפין במטבע וירטואלי); דורשים להקים יחידות חילוניות בצבא".
ועכשיו לעיקרון — מה הבעיה עם הזהות היהודית?
"אני לא יודע אם לקרוא לזה אובססיה, בעיה או מחלה — אבל יש כאן התעסקות בלתי נגמרת בקונספט שנקרא 'זהות יהודית'. תסתכל למשל על השבת: אין אף מקום בעולם מלבד ישראל שבו משמעות יום המנוחה היא שורה של איסורים פסיכוטיים, שלרבים מהם אין שום קשר אמיתי למנוחה. אנחנו שבויים בזה. ברגע שנבין שאנחנו לכודים בתוך פסיכוזה, נוכל להתחיל להתנתק. עד אז אנחנו ממשיכים לשלם את המחיר".
אבל אנחנו יהודים.
"החיבור הבסיסי בין יהודים תמיד היה על בסיס דתם, לא על בסיס אחר, אבל כיום לנו החילונים כבר יש בסיס אחר, כבר יותר מ־150 שנה. ראשי התנועה הציונית היו חילונים שהתנערו מהגלותיות הדתית של הוריהם, מרדו בה ויצרו משהו חדש. הטרגדיה היתה שהתנועה הציונית החילונית בחרה שלא ללכת בעקבות יוסף חיים ברנר ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי ולנתק את הזהות הלאומית מהזהות הדתית, אלא הלכה דווקא בעקבות אחד העם — והעמיקה את הקשר בין שתי הזהויות. כך נוצר מצב שבו הלאומיות החילונית נשענת על אתוס דתי".
ולמה זה כל כך בעייתי? הרי לא מעט חילונים מתחברים ליהדות, מפרשים אותה אחרת מהחרדים והדתיים וחיים עם זה בשלום, ואפילו עם משמעות שהחיבור הזה מעניק להם.
"אבל זה הופך את החילונים לשחקני משנה, כאלה שלא ברור מה התפקיד שלהם. ותמיד הם חשופים לטענה שבלי הרכיב הדתי הסיפור שלהם הוא חסר וחלש. זה קורה מכיוון שלא התעקשנו להקים כאן תרבות עברית, ישראלית, חילונית, ובמקום זה אנחנו מחבקים את היהדות, את הגרעין הדתי ההרסני. אנחנו כל הזמן נשארים בעמדה שמאפשרת לדת להיכנס מכל הדלתות".
הדוגמה המובהקת היא כמובן מערכת החינוך: "עמותות דתיות נכנסות כמעט לכל בתי הספר הממלכתיים. אנחנו נלחמים בזה, היום יותר קשה להן לעשות את זה, אבל זה קורה. אם יגיע בחור מעמותה דתית ויגיד למנהלת בית ספר 'אנחנו רוצים להכניס דת לתלמידים שלך' יזרקו אותו מכל המדרגות, כנ"ל אם יגיד 'אני מעוניין לחבר את הילדים שלך למפעל ההתנחלויות', אבל אם הוא יאמר 'אנחנו רוצים ללמד אתכם קצת על יהדות כי אתם לא כל כך יודעים ולא מכירים ואנחנו יודעים יותר' — אומרים לו 'בבקשה'. כך לצד הדת נכנסת גם הלאומנות, במסווה של היהדות".
"החילונים הם מיעוט ובכל זאת ממשיכים להרגיש מחויבות ממלכתית, לחשוב שאנחנו אלה שצריכים להכיל ולכבד. הממלכתיות הזאת מסרסת אותנו"
איך אפשר להפריד בכלל בין קיומנו פה ליהדות? הישראליות שואבת את כוחה מזהות יהודית, אחרת מה מצדיק את קיומנו כאן?
"נולדנו כאן, אנחנו חיים כאן, זו השפה שלנו, הנופים, האנשים שבקרבם אנחנו מרגישים בבית. אני תמיד מציע להסתכל על אוסטרלי ממוצא אנגלוסקסי. האם הוא שואל את עצמו מה הצדקת קיומו באוסטרליה? למה הוא שם בכלל? למה בעצם הוא אוסטרלי? חלק מהאנגלוסקסים הגיעו לאוסטרליה כמורשעים שנשלחו למושבות עונשין. האם זה מחייב אותם להמשיך להיות עבריינים כדי להצדיק את קיומם שם?
"אותו הדבר לגבי היהדות: העובדה שהגענו לכאן בגלל היהדות לא אומרת שאנחנו מחויבים להמשיך להיאחז בה. היום הזהות היהודית נהפכה לנטל יותר מאשר לנכס — לא רק בתוכנו, אלא גם מול העולם שסביבנו. היהדות, כדת, בנויה על התבדלות ולעתים גם על שנאת הגוי, וזה הופך אותה לדת שאינה מתאימה למדינה מודרנית פתוחה".
כשהוא מדבר על המשמעות של שינוי כזה במפגש עם העולם, פרומן מתייחס גם לסביבה המיידית שלנו. "אם היינו מפתחים זהות חילונית זה היה מקל על הסכסוך כבר לפני שנים. אני לא יודע אם זה היה פותר אותו, אבל זה ללא ספק היה מצמצם אותו דרמטית. במקום זה אנחנו רואים פנטזיות על כיבוש עזה. ורואים את השינוי במשך השנים: עד שנות השישים־שבעים אנשים הרגישו הרבה יותר ישראלים מיהודים, רואים את זה בטקסטים, בסקרים מהתקופה. ואז הגיע גל של תקציבים עצומים מצד ממשלות שניסו — והצליחו — לשנות את המגמה, ולהחזיר את הזהות היהודית למרכז".
ההתנגדות של פרומן לדת מיושמת גם בחייו. "אני לא חוגג את החיים היהודיים", הוא אומר. "יש לי הרבה בעייתיות איתם".
אתה לא חוגג את ליל הסדר? עד כדי כך? הרי אפשר להתייחס לזה כפולקלור, או כאירוע שמאפשר לפגוש את בני המשפחה.
"אבל לפולקלור הזה יש משמעות גדולה. מה אנחנו חוגגים בחנוכה, למשל? מלחמה של קבוצת פנאטים דתיים, ותבוסה. במאבק ההוא הייתי מזדהה עם המתייוונים, עם התיאטרון, המוזיקה והפיסול היווניים, יותר מאשר עם מתתיהו ובניו".
אז כל מה שקיים ביהדות חייבים להחרים? אי אפשר לקחת מתוכה דברים יפים, או לפרש בדרכים אחרות, ולשמור על קשר מסוים ליהדות?
"אני חושב שצריך פתרונות רדיקליים, כי את הפתרונות הלא־רדיקליים אנחנו מנסים כבר 77 שנה ותראה לאן הגענו. צריך לבנות כאן תרבות עברית אמיתית. יצאנו נגד הדת כי הבנו שהדת היא המשקולת שמעכבת אותנו אם אנחנו רוצים לבנות כאן עם נורמלי. וכבר יש לנו 150 שנה של תרבות עברית עשירה, שפה, שפת גוף, זיכרונות קולקטיביים וכמובן תרבות גבוהה ומפוארת, מספרות עד מוזיקה. בחו"ל אנחנו מזהים ישראלים מקילומטרים בגלל התרבות הייחודית שלנו. תסתכל על יהודים אמריקאים — הם הרבה יותר דומים לאמריקאים מלישראלים. ואם יש לנו כזו תרבות, אנחנו כבר לא באמת זקוקים ליהדות".
"מוסף כלכליסט" מציג: המדריך לחילוני החרד
