"מוסף כלכליסט" מציג: המדריך לחילוני החרד
האמת, נשבר. נשבר מהלוואי שיהיה נס והחטופים ישובו, ונשבר מהפרשות חלה, ונשבר מהשם יתברך תמיד אוהב אותי ומטאטע תטהר לי את הלב, ונשבר מנערים חילונים שמתהדרים בציציות, ומהנחות תפילין פומביות בצומתי מדרכות, וממסעדות שגובות הון אבל ננעלות בשבת ביוזמתן ומוציאות מהתפריט אוכל טרף, וממקפידי חמץ מוארים שצצים לפתע ונחרדים מהלחמניה שלך, ומוויכוחים שנחתמים ב"הכל בידי שמים" ו"שאלוהים יעזור".
נשבר מהתמסרות של חילונים לאיזו מסורתיות אינסטנט, נשבר מאימוץ של סממנים דתיים חיצוניים שאמורים לקרוץ למכנה משותף רדוד, נשבר מז'רגון אמוני שמנסה להפיח חיים באחדות שאבדה, מטקסיות בפרהסיה שמתיימרת להיות למען הכלל.
המרחב החילוני התרבותי, הקולינרי, המוזיקלי, הפיזי, הולך ומצטמצם — ומרצון. לא בכפייה ממשלתית, לא בתקנות עירוניות, לא באיומים כלכליים. מה שאנחנו חווים כעת הוא התקפלות כנועה. התבטלות יזומה של חלקים ניכרים במיינסטרים החילוני, על חשבונם של חילונים כמוני, שמבקשים להמשיך להחזיק באורח החיים שלהם.
• • •
ותרו על צקצוקי השפתיים. כל אחד יכול להקפיד על איסור חמץ כאוות נפשו ולשיר איזה שיר שבא לו, ולחבוש בּוֹבּוֹ אופנתי ולהיגעל משרימפס. אני לא מסכים עם המוטיבציות של אלה - אישית אני משתדל לא לאכול במסעדות כשרות ואני לא קונה בפסח בסופר שלא מוכר חמץ - אבל אין לי יומרה לפסול דתיות או לזלזל בצורך באמונה או לקצור לייקים על העלבת טלית וציצית.
מה שמטריף הוא ש"השם יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב" הוא הכחשה של המציאות. יחד עם הנחת תפילין או הפרשת חלה או פרקטיקות אינסטנט־דת אחרות הן מבטאות, בעומק, התנערות מאחריות. הן מציעות פתרון נחמה מהיר, שמאפשר לאדם הפרטי, האינדיבידואל, לוותר על מאבק בדברים לא טובים שמתרחשים, או להימנע מפעולה למען דברים טובים שצריכים לקרות. אדם חילוני ששם לפתע את מבטחו באל מחליש את מחויבותו לפעול אקטיבית: למשל, למען שחרור החטופים, לתיקון עוולות חברתיות, להוקעה של גורמי שלטון שלא ממלאים את חובתם. במקום זה הוא בוחר לחבור לגורמי הכוח, לאנשים שבשם הדת פוגעים בחילונים כמוני ומחלישים את החברה כולה.
יותר מזה, הבחירה של אדם חילוני להיתלות לפתע בכוחו של האל וההיאחזות בסממנים דתיים הן גם סוג של צביעות, כי הן גם מספקות מונופול־אינסטנט על האמת. מי שמיישם את הפרקטיקות האלה יודע שבהוויה הישראלית די באימוץ סממנים מוחצנים של יהדות כדי לקבל חותמת של "אמת" מוכתבת מלמעלה. בכל מובן. קשה להתנגד ל"אמת" הזו, גם בגלל הסנטימנט הדתי המושרש, וגם משום שאין טיעון רציונלי נגד בעזרת השם. לא במקרה קו ישיר מחבר בין מסורתיות מתחזקת ללאומנות מתחזקת. שתיהן משתמשות באלוהים כנימוק קשיח לאימפריאליזם — בכיכר דיזנגוף או בעזה.
כל אלה חותרים תחת האמונה החילונית העמוקה באחריות האדם למעשיו ובאחריותו לחברה שבה הוא חי ובאחריותו למדינה שבה הוא אזרח. הדתיות המוחצנת, שלכאורה היא קונצנזוס או מכנה משותף רחב ובלתי מזיק שלא ראוי להתנגד לו, משאירה — במודע, ואולי במכוון — אותי וחילונים דומים לי מחוץ לקבוצה. ה"ביחדנס" הזה מקבל רק את מי שמצטרף אליו.
• • •
ישראל היתה מדינה יהודית ודמוקרטית. בשנתיים וחצי האחרונות הדמוקרטית התפרקה. נשארנו עם היהודית.
ד"ר תומר פרסיקו, חוקר במכון שלום הרטמן, טוען שזה לא התחיל היום, ומצביע על קריסת הזהות הציונית החילונית־הומנית־סוציאליסטית בישראל כבר משנות השבעים. "המודל של הצבר העברי, החלוץ, שהוביל את המדינה בעשורים הראשונים, מתפרק", הוא אומר. "הזהות הזאת קורסת כחלק מתהליכים שהם גם גלובליים וגם פנים־ישראליים, וזה מוביל ל'מסורתיזציה' או אפילו התבטלות בפני הדתיים, שלכאורה הם היהודים האמיתיים. זו תפיסה שבן גוריון, גולדה או דיין לא היו מעלים על דעתם, כי הם חשבו שיהודים חרדים הם יהודים פחות טובים מהם.
"הציונות היא למעשה סוג של זהות יהדות מודרנית, שהבטיחה ביטחון ליהודים — וספגה מכה קשה ב־7 באוקטובר. לכן כעת התהליכים מואצים. בפעם הקודמת זה קרה אחרי מלחמת יום כיפור, וראינו גל חזרה בתשובה. גם הפעם נראה, ואולי הפעם יהיו רבים שיבחרו לא לחזור לדתיות עמוקה אבל יעטו סממנים. כי כשזהות יהודית אחת קורסת, אנשים מחפשים דרך אחרת לנסח את היהדות שלהם, והדרך הזמינה היא המסורת.
"כל זה נובע מחוסר ביטחון של חילונים ביהדותם, ולכן התשובה של החילונים צריכה להיות גיבוש מחדש של מה שעושה אותם יהודים. אירועי השנתיים האחרונות נתנו כמה בסיסים לזהות יהודית רצינית: מחויבות לדמוקרטיה וליברליזם, מחויבות למגילת העצמאות, לרבות הערכים היהודיים שבה. צריך לנכס את כל אלה. הרי ההשתמטות האגוצנטרית והאטומה של החרדים היא ויתור על ערך יהודי מרכזי של ערבות הדדית, והיא ויתור על אתוס ציוני בסיסי של הגנה על המולדת. אז חילונים רשאים לומר: אנחנו יהודים יותר טובים מכם. יש פה הזדמנות".
• • •
זו לא הדמוגרפיה. מנתונים שעיבד ד"ר אריאל פינקלשטיין, מומחה המכון הישראלי לדמוקרטיה על נתוני דת ומדינה, עולה ששיעורם של אלה שמגדירים את עצמם חילונים או חסרי דת עומד מאז 2003 ועד 2023, באופן יציב מאוד, על 45% ל־48% מהאוכלוסייה היהודית. דווקא מספרם של "המסורתיים שאינם דתיים" ירד מכ־25% לכ־18%.
לכאורה גם 1.5 מיליון מבקרים בביג פאשן גלילות בחודש מרץ הם אינדיקציה לעוצמה חילונית ולחשיבות האמיתית שמייחסים ישראלים לשבת כשזו מתנגשת עם שופינג נוח. אבל למעשה זה הצד השני של אותו מטבע: היאחזות באלמנטים הריקים, השטחיים, הקלים לביצוע, גם של החילוניות.
חיים חילוניים אמיתיים דורשים יותר: הכרעות מוסריות, רציונליות, הומניזם, ערבות הדדית, השכלה. למען האמת, גם דתיות אמיתית דורשת את כל אלה. הפרשת חלה, כמו קניות בשבת, אינן יותר מקליפות ריקות, מהנות וקלות ליישום (מתחת לשתי הקליפות הללו, אגב, יכולה לשכון בנחת שנאת חרדים, שכרגע היא המאחד הרחב ביותר של שתי הקבוצות).
לפני 28 שנה לחש ראש ממשלה אחד לרב כדורי ש"השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים". זה לא היה נכון אז, ולא היום. אבל מה שקורה היום הוא שהחילונים קצת שוכחים מה זה להיות חילונים. התערערות האמון במדינה מובילה רבים מהם לחיקו של אלוהים שטוח. הנראות הדתית נהייתה שיקית, קיום מצוות בפרהסיה נהיה בון טון.
לכן החילוניות מאותגרת מבפנים הרבה יותר מכפי שהיא מאותגרת מבחוץ, על ידי האבי מעוזים והאורית סטרוקים המשיחיים עמוסי הכוח והכסף. זה מה שבאמת מפחיד ומאיים על קבוצה עצומה של אנשים כמוני, שמנסה לשמר מרחב חילוני חופשי אמיתי.
"מוסף כלכליסט" מציג: המדריך לחילוני החרד
