פרויקט החץ: המכונית ששרדה את המהפכה באיראן, אבל לא את הקידמה
סיפורם המדהים של האחים חיאמי, קונצרן ROOTES הבריטי והמכונית שעלתה 6,000 דולר. למה השלטון האיראני החליט לחסל את פס הייצור של "מכונית העם", הפייקאן?
ב-15 במאי 2005 פורסם בטלוויזיה האיראנית דיווח חדשותי קצר: אחרי 38 שנים ו-2.2 מיליון מכוניות, יצרנית הרכב איראן ח'ודרו תפסיק מיידית לייצר את הפייקאן.
למי שאינו מכיר, הפייקאן, חץ בפרסית, היה להיט ומקור לגאווה. נכון למועד הפסקת הייצור, 40% מהמכוניות שנסעו בכבישי איראן היו רכבי פייקאן מדגמים שונים: טנדר, גרסת ההנעה שצוידה במנוע פיג'ו, הגרסה שצוידה במנוע הילמן ועוד ועוד. וזה היה בשנת 2005, שנה שבה העולם מזמן הסתגל למכוניות קוריאניות ויפניות, חלקן גם היו היברידיות. למעשה, גם לאיראן יש תעשיית רכב שהתבססה בעיקר על תוצרת צרפת, אבל הפייקאן היתה המכונית הנפוצה במדינה.
מחירה של פייקאן בשנת 2005, שנת הפסקת הייצור היה כ-6,000 דולר. להשוואה, הסמאנד של איראן ח'ודרו שהחליפה אותה עלתה אז כ-11 אלף דולר. כיום היצרנים הדומיננטיים בשוק האיראני הם סינים. מחירה של צ'רי טיגו 8 חדשה באיראן הוא כ-50 אלף דולר.
הסיבה להפסקת הייצור של הפייקאן הייתה העובדה שהיא פשוט היתה מיושנת עד כדי מבוכה. השלטון האיראני, שנבהל מזיהום האוויר המפלצתי שפלטה המכונית וממספר התאונות הקטלניות בה היתה מעורבת הפייקאן, הורה לאיראן ח'ודרו להפסיק לייצר את המכונית. אחר כך לא שכח השלטון להודות ליצרנית הרכב האיראנית על נכונותה "ליזום" את הפסקת הייצור. לפי שר התעשיה דאז, אסחאק ג'אנג'ירי: "אנו מברכים את איראן ח'ודרו על החלטתה האמיצה לעצור את פסי הייצור של הפייקאן במטרה לקדם את תעשיית הרכב האיראנית". אגב, למרות הצהרות הממשל האיראני, ייצור הפייקאן נמשך עד 2015, בגרסת הטנדר.
המכונית ששרדה את המהפכה האיראנית
הסיפור של הפייקאן הוא יותר מסיפורה של מכונית גרועה שנמכרה במיליוני יחידות. מדובר במכונית שהחלה את דרכה בתקופת הקפיטליזם שלפני נפילת השאה, הפכה לסמל של המהפכה האיסלאמית באיראן, ובסופו של דבר "חוסלה" דווקא על ידי השלטון האיראני.
סיפורה של המכונית הלאומית של איראן החל רשמית ב-1962 עם פתיחת המסחר במניות איראן ח'ודרו – אבל בפועל החל עוד קודם. ב-1962 הקימו האחים למשפחת חיאמי מן העיר משהאד, מחמוד ואחמד, את "איראן ח'ודרו" – חברה שמשמעות שמה בפרסית היא פשוט "מכונית איראנית". החברה הציבורית נוסדה באוגוסט 1962 ועד סוף שנות ה-60 הפכה ליצרנית הרכב הגדולה במזרח התיכון, משימה שלא הייתה קלה בהתחשב בעובדה שתעשיית הרכב המצרית היתה ועודנה תעשיית הרכב הדומיננטית במזרח התיכון.
יצרנית בסדר הגודל של איראן ח'ודרו לא יכולה הייתה להרשות לעצמה לפתח מכוניות משלה, והפתרון היה לייצר מכוניות בשיטת CKD, כלומר יצור מכוניות שהגיעו מיצרני רכב גדולים ומבוססים בערכות להרכבה. כך פעלה גם תעשיית הרכב הישראלית במשך שנים רבות עד להגעתן של מכוניות (גרועות) מתכנון עצמי כמו רום כרמל והסוסיתא.
לפני הקמת איראן ח'ודרו, עוד בשנות ה 30 של המאה הקודמת, ניהלו האחים אחמד ומחמוד חיאמי מוסך של מרצדס בנץ בעיירה חורשאן. לאחר מכן ניסו לייבא מכוניות פיאט, ובסופו של דבר הבינו כי להמציא בעצמם מכונית זו בעיה, ועל יצרני רכב איטלקים קשה לסמוך. באותה תקופה תעשיית הרכב הבריטית נראתה כמו השקעה נבונה. יצרני הרכב הבריטיות של אותה תקופה היו גופים איתנים פיננסית ורבים מהם, שחששו ממיצוי של השוק האירופי, העניקו זיכיונות ייצור למי שרצה לשווק את המכוניות הבריטיות במדינות אחרות.
הקונצרן הבריטי שהסכים להרים את הכפפה היה קונצרן שמזמן אינו קיים: קונצרן ROOTES הבריטי והמכונית שנבחרה הייתה מכונית שבכל מקרה יוצרה על ידי יצרנים רבים: ההאנטר של הילמן הבריטית. ההאנטר יוצרה גם בשם ARROW, ומכיוון שקונצרן ROOTES היה חלק מקרייזלר, אז היא נמכרה גם בשם קרייזלר האסקי.
ההסכם שנחתם עם האחים האיראנים כלל זכויות ייצור לפס ייצור בודד בטהראן והאחים החלו לעבוד. הייצור החל ב-13 במאי 1967 וקצב הייצור השנתי עמד על 6,000 יחידות, על פי מספר הערכות שהוקצו על ידי ROOTES. השם שנבחר עבור הגרסה האיראנית של המכונית הבריטית היה כאמור "פייקאן" כלומר חץ.
עם השקת הפייקאן הציגה איראן ח'ודרו שלוש רמות גימור: 1,725, שם יצירתי במיוחד שהיה פשוט נפח המנוע של הרכב, דה לוקס, ופסגת השאיפות: גרסת GT ספורטיבית שמנועה הפיק קצת יותר כוח. מאוחר יותר ב-1967 נוספה פייקאן טקסי, גרסה קשוחה שיועדה לשוק המוניות, ופייקאן פיק אפ, טנדר שיוצר עד 2015.
ב-1970 זכתה הפייקאן לשדרוג משמעותי: ה"פייקאן אוטומאטיק" הוצגה לראשונה, עם תיבת הילוכים אוטומטית. איראן של אותן שנים היתה מדינה קפיטליסטית וגם מי שקנה פייקאן רצה להיות מיוחד. לפי רישומי סטודיו העיצוב האיטלקי מיקלוטי, שהיה אחראי בין היתר על עיצובים עבור לנצ'יה ופרארי, בשנת 1974 קיבל הסטודיו הזמנה מיוחדת מאיראן ח'ודרו - לעצב פייקאן קופה עבור תעשיין איראני עשיר ששמו סמאני. גורלה של אותה מכונית שיוצרה באיטליה – אינו ידוע.
נא להגדיל הזמנות במאות אחוזים
האחים חיאמי הבינו במהרה שיש להם ביד להיט. הפייקאן הפכה להרבה יותר ממכונית של 6,000 יחידות בשנה. למעשה, במהלך המחצית השניה של שנות ה-70 פנו האחים אל קונצרן ROOTES ובפיהם בקשה צנועה: להגדיל את מספר ההזמנות מ-6,000 מכוניות למאה אלף בשנה. במקביל ביקשו האיראנים מהבריטים להתחיל לעבוד על פייקאן דור 2, מעין גרסה מחודשת של הפייקאן. אבל אז התרחשו שני אירועים משמעותיים: ראשית, ROOTES הודיעה על מינויו של מנכ"ל חדש - ג'ורג' טרנבול - ובמקביל החלו להישמע באיראן קולות המהפכה.
טרנבול, המנכ"ל החדש, הודיע שהוא לא דוגל בהענקת זכויות יתר לחברות בת מעבר לים. הוא עמד להגביל את ייצור הפייקאנים באיראן, ובטח שלא לתת לאחים האיראנים עיצובים חדשים למכוניות שלהם. הוא נכנס לתפקיד ב-1977 והחל במשימת הקיצוץ שלבטח היתה פוגעת בפייקאן, אבל אז התרחש האירוע החשוב ביותר מבחינת המדינה האיראנית – ב-11 בפברואר 1979 הוכרזה הממשלה הזמנית באיראן על ידי האייתולה חומייני. לפי פרסומים באיראן מאותה תקופה, אלפי בעלי פייקאן יצאו לרחובות וצפרו בו זמנית לאות הזדהות עם הממשל החדש. הצפירות באיראן הבהירו לבכירי ROOTES - המצב השתנה. איראן ח'ודרו שייכת כעת לממשל האיראני.
הצרות של תעשיית הרכב הבריטית שירתו את תעשיית הרכב האיראנית
לאיראן ח'ודרו היו כמובן צרות משלה - וגם ל ROOTES. עם פרוץ המהפכה נמלטו בני משפחת חיאמי מאיראן. ומכיוון שהמשפחה כבר לא היתה בתמונה, בדומה ללא מעט נכסים אחרים, איראן ח'ודרו הולאמה. במקביל, ROOTES עצמה עברה מהפכה משלה: הקונצרן הבריטי, שהיה למעשה הזרוע האירופית של קרייזלר, נמכר לפיג'ו הצרפתית. אחד הקורבנות של השינוי היה הפסקת הייצור של ההאנטר - הדגם שעליו התבססה הפייקאן.
עם כל התהפוכות, גורלה של הפייקאן היה אמור להיות רע - אבל הנסיבות פעלו דווקא לטובתה: טרנבול, אותו מנכ"ל שעמד להגביל את הייצוא של חלקים לאיראן, התמנה למנכ"ל טאלבוט הצרפתית, אז חלק מפיג'ו, והאינטרס המיידי שלו היה למלא את קופת החברה. הבעיה היתה שאיראן לא בדיוק נחשבה למדינה יציבה, אבל לטרנבול זה לא הפריע. אחרי "תקופת צינון" של שבעה חודשים מפרוץ המהפכה האיראנית, טרנבול הגה מהלך חדש: באוגוסט 1979 הממשל האיראני החדש קיבל מנוע חדש בנפח 1.6 ליטרים מתכנון של פיג'ו עבור הפייקאן, שכעת היתה מכונית העם האיראנית. הריענון העיצובי שנעצר עם המהפכה בוצע מחדש בידי הבריטים – והממשל האיראני קיבל את הפייקאן החדשה - עם פנסים מוגדלים, פגושים משודרגים – אפילו לוח מחוונים חדש. מכונית המהפכה.
אבל – לאיראנים זה לא הספיק. השלטון דרש שייצור הפייקאן לא יסתמך עוד על חלקים מייבוא. ב-1992 רכשה איראן מפיג'ו את פס הייצור של המנועים, תיבות ההילוכים וכל מה שנדרש כדי לייצר את הפייקאן. במקביל הוקמה SAPCO - חברת בת של איראן ח'ודרו, שפירוש שמה הוא Supplying Automotive Parts Company – חברה שנועדה לספק לאיראן ח'ודרו חלקי חילוף באופן עצמאי. וב-1993, 26 שנים אחרי שייצור הפייקאן החל - הגיע הייצור באיראן לשיא של 120 אלף מכוניות בשנה.
ועם כל זה, למרות העדכונים, ולמרות שהפייקאן שודרגה מדי כמה שנים, בדרך כלל ברכיבים של פיג'ו – מדובר במכונית עתיקה, עד לרמה שגם השלטון האיראני הבין שהיא מהווה סכנה. בסופו של דבר, פס הייצור של הפייקאן הושבת – ובמקומו הוקם פס ייצור של דאצ'יה שכיום אינו פעיל – בגלל הסנקציות המערביות.
מספר הפייקאן ששרדו באיראן אינו ידוע. מחמוד חיאמי הלך לעולמו לפני שש שנים ועל שמו אגב רשומות לא מעט תרומות לקהילות יהודיות בארה"ב ובבריטניה. עסקי המשפחה בארה"ב כוללים זיכיונות של מרצדס בנץ בבריטניה ובקליפורניה, ארה"ב.
