שבע הערות בעקבות המתקפה האיראנית
שבע הערות בעקבות המתקפה האיראנית
הצורך לצאת מהאירוע עם הישג מדיני, החשש מפני "תגובה מהבטן", ההתייצבות של ארה"ב לצד ישראל ברגע האמת, ההערכה הישראלית שלקתה בחסר, הקשר להפיכה המשטרית, המחיר הכלכלי והצורך בשינוי פרדיגמה - מה ניתן ללמוד מהעימות ההיסטורי מול איראן?
אתמול זה כבר לא היו זרועות התמנון אלא התמנון בעצמו. לא הפרוקסים שרובצים קבוע על גבולותינו וממררים את חיינו אלא בעל הבית עצמו. ועליית המדרגה הזו הניבה מולה עליית מדרגה נגדית. ה-DON'T של ביידן הפך מרטוריקה לפרקטיקה, משטר לפירעונו.
שתי עליות מדרגה אלה מבשרות על שינוי פרדיגמה. על הצורך בניסוח מחדש של תפיסת הביטחון, שמסקנותיה המידיות הן פחות צבא ויותר מדיניות, פחות לבד ויותר ביחד (לא בהקשר הסיסמה הפנימית החלולה, אלא ה"ביחד" עם הקואליציה האזורית). וכן - גם פחות הפיכה משטרית ופחות בן גביר וסמוטריץ', וחזרה לדמוקרטיה הליברלית והגלובלית. העימות ההיסטורי עם איראן שצבע אתמול את שמי ישראל ב"מלחמת הכוכבים" מוביל בשלב זה למספר תובנות פרשניות.
1. ישראל, כמו בבקר שלאחר 7 באוקטובר, מחזירה לעצמה את אהדת העולם, לפחות את הדמוקרטיות המערביות של ארה"ב ומערב אירופה. בנק הלגיטימציה שהתרוקן, מתמלא מחדש, אבל התנאי לתיחזוקו ושימורו הוא כינון והשתלבות בברית אזורית שאתמול ראינו את הזרוע הצבאית שלה בפעולה: בריטניה, צרפת ואפילו חיל האוויר הירדני. כאשר איראן הפכה לאול-אין, כאשר חיזבאללה טרם מיצה אחוז קטן מיכולותיו, מתחזקת ההבנה שישראל חייבת להשתלב בברית הזו.
האלוף ישראל זיו אמר, ובצדק, שישראל חייבת לצאת מהאירוע הזה עם הישג מדיני, ולא בהכרח עם מכת נגד כואבת לאיראן. את האירוע הקוסמי הזה, תרתי משמע, יש ללכוד כדי ללכד ככל שניתן את ה"ביחד" המערבי והערבי המתון נגד ציר הרשע האיראני. נגד הנחש וראשי הנחש שמשתרגים ממנו ומהווים איום קבוע על הציביליזציה המערבית.
2. בניגוד לקונבנציה המוכרת מעולם הספורט, לפעמים ההגנה הטובה ביותר היא דווקא ההגנה. ההישג של ההגנה האווירית הישראלית קונה להנהגה הישראלית מרווח נשימה ושיקול דעת באשר לתגובה. לא חייבים להגיב מהבטן, אפשר להמתין לראש. ובתרגום לענייננו ואזורנו – לא חייבים למהר עם התגובה הצבאית ואפשר לשקול את התגובה המדינית.
ובכל זאת, שתי דוקטרינות החלו להתעמת ביניהן ככל ששכך האירוע ואחרוני שרידי המיירטים והטילים סיימו ליפול מהשמיים: האם על ישראל להנחית "תגובה חסרת תקדים" כי בשכונה הקשוחה הזו מסתכלים עלינו ואסור למצמץ ולהיתפס לרגע כנרפים, ואז מחויבת ישראל למכה קשה שתאיץ את איראן לתגובה חוזרת וחוזר חלילה; או שמוטב לבחור תגובה מתונה יותר שתסגור את האירוע לעת הזו.
ישראל הותירה לעצמה את האופציה השנייה כשהתנתה את תגובתה בעוצמת הנזק שייגרם לה, והנזק, מותר לומר, לא היה גדול ועיקרו התמצה בחרדה הפסיכולוגית של היממות שקדמו לירי. על הפער הזה בין סוגי ועוצמות התגובות ניתן לגשר בהבנה המשותפת לכולם שכל תגובה ישראלית תחייב תיאום והסכמה עם האמריקאים. אם נכון הדיווח בניו-יורק טיימס שביידן מנע מנתניהו תגמול באיראן – אנחנו כבר שם. וזה מוביל למסקנה פרשנית נוספת: מהלילה התלות שלנו בארה"ב עלתה דרגה, וככל שהייתה גבוהה, עכשיו היא גבוהה יותר.
3. הסיפור האמריקאי שווה דיון. מסתבר שנתניהו, לגודל המזל, לא הצליח להחריב לגמרי את היחסים עם הידידה הגדולה. ועדיין מנקרת התהייה: האם ארה"ב התייצבה לצידנו ברגע האמת למרות נתניהו או בזכותו, ואולי בלי קשר אליו משום שלמדו שם להפריד בין המחויבות לעם והמדינה בישראל, לבין ממשלתה כפוית הטובה ששבויה בידי קנאים דתיים ונאשם בפלילים שאיבד מזמן את המצפן והמצפון שנועדו לנווט ולהכווין בין תועלתו לטובת מדינתו.
הקרדיט לפי אחת הדעות היא לבני גנץ שעמל, גם כשר ביטחון בממשלת בנט-לפיד וגם היום מתחת לרדאר של נתניהו ובניגוד לדעתו, לביצור שיתוף הפעולה האזורי ליום הסגריר שהגיע אתמול. מבחינה זו, כאשר מדברים על קואליציות, יש לנו את קואליציית ביידן-גנץ אל מול קואליציית טראמפ-ביבי. לכל אחד ממרכיבי הזוג האלה קווי אופי ואישיות, שתקצר היריעה מלפרט את הדמיון. מצד אחד, שני משרתי ציבור שנראים לעתים "חנונים" ולא ממוקדים אל מול שני נוכלים, אופורטוניסטים חדי לשון ובלתי צפויים. אתמול התברר סופית איזה משני הצמדים טוב יותר לישראל.
4. ההערכה הישראלית שוב לקתה בחסר כשלא לקחה בחשבון את עוצמת התגובה האיראנית. נדמה שהטעות מקורה בהערכת חסר של כוחם ומעמדם של הקיצונים הדתיים בצמרת האיראנית. מן הסתם ניתן משקל יתר לחישובים מפוכחים יותר של האינטרס האיראני שלא להידרדר למלחמה כוללת ולא "לגרות" את האמריקאים למעורבות עמוקה יותר. והנה, לקח נוסף שבמידה מסוימת חל גם עלינו – אי אפשר לסמוך על משטרים שמערכות קבלת ההחלטות שלהם מושפעות מקיצונים דתיים.
5. ואיך כל זה קשור להפיכה המשטרית? קשור. באולפנים אתמול העלו על נס את שני המרכיבים האופרטיביים שתרמו להצלחה המבצעית: הראשון, החזון והגשמתו של פרויקט החץ שמשתרע על למעלה מעשרים שנה. והשני, בניית שיתוף הפעולה של חיל האוויר עם בעלי ברית גלויים וסמויים, ידועים יותר וידועים פחות, שיתוף פעולה שהחל עוד בתקופתם של מפקדי החיל אמיר אשל ועמיקם נורקין.
את המהלכים האלה יכולים להוביל תוצריהן של מערכות חינוך והשכלה מתקדמות שקיימות רק בדמוקרטיה ליברלית ולא בתיאוקרטיה הלכתית שהחינוך שלה נשלט בידי חבורה חשוכה שגוררת אותנו לימי התנ"ך ו"לעם לבדד ישכון". תקופת המחאה שלפני 7 באוקטובר, שחוזרת כעת בהדרגה, האירה חזק את הקשר בין האליטה האקדמית והטכנולוגית הזו לבין תרומתה המכרעת לעוצמתה הביטחונית והכלכלית של ישראל. והמחאה הדגישה את הסכנה שהקבוצה הזו לא תחשוש לשרת מדינה וממשלה שימשיכו להישען על הקואליציה הנוכחית. נכון, דמוקרטיה היא ספירת הרוב הפרלמנטרי של ראשים בכנסת, אבל היא גם החופש של כל אזרח להחליט על הכמות והאיכות של שירותו לכלל ולרוב שהחליט להמיט על עצמו את הממשלה הזו.
6. אגב כלכלה - הצבא מיהר לשגר היום לאולפנים מומחים כדי להגיש את החשבון על "חגיגת" הטילים של הלילה. מי שקם שיכור מניצחון – שישלם על הבקבוקים. היועץ הכלכלי לשעבר של הרמטכ"ל ראם עמינח אמד את ההוצאה בסדר גודל של 4-5 מיליארד שקל ללילה אחד. הצבא מכה כאן על הברזל בעודו חם, ומגיש את חשבון מיד בסמוך למשבר קיומי גדול, היסטורי, שלעת הזו התנפץ על הצלחה גדולה. מי שרוצה רמת הגנה כזו גם לעתיד – שישלם.
לצד ההצלחה הגדולה, וכדי לצנן זחיחות יתר, חשוב לזכור שתי הנחות עבודה. הראשונה, חזינו אתמול ביכולת שיגור מרשימה מאיראן ואין כל ערובה שבסיבוב הבא לא יחדור "פריט" כלשהו את מטריית ההגנה של ישראל. במיוחד אם מדובר בטיל בליסטי שמשקל חומר הנפץ שלו הוא כחצי טון. ההנחה השנייה עולה מהשאלה האם ההגנה תהיה כזו הרמטית גם כשכמות השיגורים תגדל ותגיע ממספר חזיתות. ומה יקרה כשהיא תגיע ללא סדרת האיומים המקדימה שסותרת את כלל ה-"When you have to shoot, shoot. Don't talk".
7. וזה מוביל בהכרח לצורך בשינוי הפרדיגמה המדינית. שערי הגיהנום האיראני שנפתחו הלילה מחייבים אותנו לתמרון מורכב הרבה יותר בזירה מרובת חזיתות. אנחנו עדיין מדשדשים בעזה. השטחים והחיזבאללה מאיימים להתלקח, ואולי גם סוריה שמנוהלת בידי איראן. ועכשיו זה לא רק השליחים אלא גם השולח עצמו.
ישראל חייבת לשים במרכז האסטרטגיה שלה דו-קיום עם ישות פלשתינית, חדשה, מחודשת או מתחדשת, שתשולב בקואליציה האזורית שתקום ותציב אלטרנטיבה לחמאס כפרטנר לפתרון מדיני. בלי זה נאבד שוב את העולם, שאיבדנו בהדרגה בעזה, וקיבלנו הלילה בחזרה בזכות מתקפת הטילים האיראנים.
ושאלה שנותיר לוועדת החקירה: למה אנחנו כאלה טובים מול מטח טילים אימתניים ושאר כטב"מים שיורדים עלינו משמיים וכל כך חסרי אונים מול כמה אופנועים וכמה טנדרים לבנים של טיוטות?
