"יש מלחמה, אתה לוקח הלוואה, חוזר לעבוד, שוב מלחמה, שוב הלוואה - ושוקע בחובות"
אי־הכרעת חזבאללה, חוסר ודאות ביטחונית וציוצים בלתי פוסקים על חידוש המערכה מול איראן — כבר שלוש שנים שהמלחמה מונעת מבעלי עסקים בצפון להרים את הראש. תיירות הפנים נחתכה, וגם יולי־אוגוסט לא מה שהיה, והמענקים מהמדינה? "טיפה בים"
על כביש 90 בדרך לאצבע הגליל אנו נוסעים מאחורי מכונית סיטרואן בלי לוחיות זיהוי עם מדבקה מקולפת של דגל ישראל על הפגוש ומדבקת ענק בולטת על השמשה: "תודה ה'" — מטפורה הולמת למצב בצפון. התושבים ובעלי העסקים עדיין מתקשים לזהות את המקום שהיה כאן לפני 7 באוקטובר, האמון במדינה התערער, ולפעמים כל מה שנשאר לחלקם הוא האמונה, בעיקר בעצמם.
"אני עושה הכל כדי לשרוד, לא מרימה ידיים ונלחמת בשיניים", אומרת אסתרי טל, בעלת חנות הריהוט וכלי הבית המיובאים ממרוקו "פנטזיה מרוקאית" בקיבוץ מחניים. "הירידה בהכנסות בחנות היא של כ־40% לעומת טרום המלחמה". לדבריה, את החודש היא פותחת עם הוצאות: על סחורה, על משכורות עובדים ועל שכירות של כ־500 מטר. "נאלצנו להיפרד מהרבה עובדים. אני מצמצמת מכל הכיוונים, החזרתי מחסנים, הפכתי חצי חנות למחסן, והורדתי את התדירות של הנסיעות למרוקו להביא סחורה. אני עושה את זה כעת בעיקר מרחוק".
הביקור במקום מתרחש בשיא הקיץ, ולמרות זאת החנות ריקה. "ביולי־אוגוסט לפני המלחמה היה פה מפוצץ", היא משחזרת, "אבל עכשיו החנות שוממת. מרגישים פה בכל מקום את הירידה בתיירות הפנים — בעסקים, בכבישים. הצפון היה מקום עלייה לרגל, במיוחד בחגים ובחופשות, אבל מאז המלחמה הרבה מאוד עסקים נסגרו, צימרים נסגרו. הרבה חברים שלי ובעלי עסקים עזבו את הצפון. בעקבות הפינוי גם רבים לא חזרו. בקריית שמונה המצב עגום". עדויות דומות שמענו גם מתושבים בעיר שמספרים שיותר ממחצית מ־22 אלף תושביה לא חזרו מאז פונתה, והעסקים מדשדשים. "העסק שלי מתבסס מאוד גם על אבזור מלונות וצימרים באזור הצפון, אבל אף אחד כמעט לא מתחדש, קשה להם להשקיע עכשיו", היא נאנחת.
"שיא הקושי הוא דווקא עכשיו, אחרי הלחימה, כשצריך להחזיר הלוואות", אומרת טל. לדבריה, ההלוואות שנטלה סייעו לה להמשיך להריץ את העסק. "היה ממש קל לקחת הלוואות כדי לשרוד והבנק תמך. אמרתי 'אוקיי, עוד מעט המערכה הזו נגמרת, נחזור לשגרה ואכסה את החובות', אבל זה פשוט לא נגמר. יש עדיין אי־ודאות גדולה, ובכל פעם שמדברים שאולי שוב תפרוץ המלחמה, זה ישר מביא לביטולי חופשות. לכן אנחנו לא באמת מצליחים להרים את הראש.
"המענקים שקיבלתי מהמדינה היו זעירים, טיפה בים. זה לא סכומים שיכולים באמת להרים עסק בסדר הגודל הזה. במערכה האחרונה מול איראן - הנזק העצום קרה במרץ והיתה ירידה משמעותית בהכנסות. באפריל התחלנו קצת להתרומם, והמדינה עשתה שקלול ופיצתה בסכום ממש זעיר. אני לא באמת יכולה ורוצה להסתמך על המענקים האלה". מה שעוד מעיק עליה הוא חיוב רטרואקטיבי בארנונה ששלחה לה המועצה האזורית גליל עליון, באמצע סבב המלחמה האחרון מול איראן, לאחר מדידות שבוצעו במקום. "כעצמאית אני לא באמת מרגישה עזרה משום גוף", היא אומרת.
2 צפייה בגלריה
חזי שוויגר, מסעדת כבישתיש. "המצב הלא יציב בצפון מאוד מורגש. חודש יולי היה ממש בשפל לעומת יולי רגיל"
(צילום: טל סער)
צפונה משם, על גדות הירדן במלון הווילג' בשדה נחמיה, של רשת מלונות מטיילים, התמונה מעט יותר אופטימית. לרשת, שבבעלות בת חן וטל ישועה, יש שבעה מלונות מטיילים באצבע הגליל ובגליל המערבי, כולם נסגרו במלחמה האחרונה לכמה חודשים, ואט־אט החלו להיפתח בהדרגה עם הפסקת האש הרעועה בלבנון. בת חן ישועה מספרת כי התפוסה ברשת עומדת היום על 80%, בעוד בקיץ רגיל הנתון הוא 95%. "המלון במטולה עדיין סגור, כי כדי לפתוח צריך להגיע לכ־50% תפוסה לפחות. אנו מתכננים לפתוח אותו בספטמבר". בבעלות הרשת מלון נוסף בערבה, היחיד שפעל במלחמה, כשאנשים חיפשו מקום מפלט. הדבר חידד לזוג את ההבנה ש"צריך לפזר סיכונים ולא לשים את כל הביצים בסל אחד. עכשיו אנחנו בונים מלון גם בתל קציר צופה לכנרת ומחפשים לפתוח באזור ירושלים", סיפרה ישועה. לדבריה, "עשינו מהלימון לימונדה, ובמלחמה שיפצנו את הווילג', בנינו בקתות חדשות והשקענו בפיתוח טכנולוגי ברשת. גם שמרנו כל הזמן על השיווק, בשונה ממלונות אחרים שפשוט הורידו את השאלטר. המשכנו להיות בקשר עם הלקוחות שלנו" .
השפל בתיירות הפנים התבטא היטב בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לחודשים ינואר־מאי השנה, שכללו את "שאגת הארי". על פי הנתונים, התפוסה הממוצעת במלונות בצפון עמדה על 26% בלבד לעומת 39% בתקופה המקבילה ב־2025. מדובר במחוז עם התפוסות הנמוכות ביותר בישראל ועם שיעור הירידה הכי גבוה. לשם השוואה, בינואר־מאי השנה התפוסה הממוצעת במחוז הדרום היתה 57.4%, במחוז מרכז 45.8%, במחוז תל אביב 42.1%, במחוז חיפה 39.3% ובמחוז ירושלים 31.5%.
לדברי ישועה, המצב שברירי, ובסוף השבוע שבו טרמאפ צייץ ללא הפסקה ציוצים על חידוש המלחמה מול איראן, "זה ישר הביא לירידה של כ־40% במכירות קדימה. הפכנו את אפשרויות הביטול למאוד גמישות, ואנו מאפשרים לבטל עד 24 שעות לפני. בתקופת המלחמה הצלחנו לדחות הזמנות במקום לבטלן".
מלבד זאת, הצפון מתמודד עם מחסור קשה בעובדים. "לפני 'חרבות ברזל' העסקנו 170 עובדים. הוצאנו כמעט את כולם לחל"ת ונשארנו עם 25 בלבד. שנה וחצי בערך שהרשת היתה סגורה, וכשפתחנו שוב - העובדים כבר לא חיכו לנו, והיינו צריכים שוב להכשיר צוותים. הסטודנטים של מכללת תל חי לא חזרו ללימודים שם, ולראשונה נאלצנו להעסיק עובדים זרים", אמרה ישועה.
אתגר נוסף של הרשת נוגע לסחבת בקבלת הפיצויים: "המדינה עוד לא סיימה לשלם לנו את כל מה שהיא הבטיחה על 'חרבות ברזל'. הגשנו בקשה על 48 מיליון שקל על הוצאות קבועות ואובדן רווחים ועד עכשיו קיבלנו רק 20 מיליון שקל. על 'שאגת הארי' קיבלנו רק מקדמות על חשבון מרץ־אפריל ולא על מאי־יוני, אף על פי שהייתי חייבת כסף כדי להמשיך להחזיק את העובדים. אם המדינה היתה משחררת כסף יותר מהר, אז פחות עסקים היו נסגרים. אני מאמינה שמתישהו הם ישלמו, אבל עיקר הבעיה של העסקים היא תזרים. המזל שיש לנו מעין 'קרן מלחמה', חיסכון ששמנו בצד, וזה מה שהציל אותנו".
2 צפייה בגלריה
בת חן ישועה, מלונות מטיילים: "המלון במטולה עדיין סגור, כי כדי לפתוח צריך להגיע לכ־50% תפוסה לפחות"
(צילום: טל סער)
תחושת הריק בצפון בולטת בעיקר בתחום המסעדנות. לדברי איתי תמיר, בעלי המסעדה האיטלקית לה לונה בקיבוץ הגושרים, כשני קילומטר מהגבול עם לבנון, "המסעדה היתה סגורה כשנה וחצי, עד מרץ 2025. כל העובדים, הסטודנטים מתל חי, עזבו, היה חוסר ודאות גדול, התלבטנו אם בכלל לפתוח שוב, לא ידענו אם נקבל פיצויים מהמדינה. כביכול נגמרה המלחמה והבטיחו לנו שקט לדורי דורות, המטיילים חזרו לצפון והיה פרגון מטורף, אבל ב־28 בפברואר עם פרוץ 'שאגת הארי' והירי של חזבאללה נאלצנו שוב לסגור לכמה חודשים.
"יש הרבה לחץ. המסעדה היתה בנויה על תזרים לא רע, ושתי המלחמות האלה הכניסו אותי ואת אשתי ללחץ, למחשבות על סגירה בגלל חוסר האמון. קיבלנו מעט מאוד מקדמות, בעיקר לקחנו הלוואות. זו נהייתה לצערי שיטה. יש מלחמה, אתה לוקח הלוואה, ממשיך להתגלגל, חוזר לעבוד, יש שוב מלחמה, לוקח שוב הלוואה — ושוקע בחובות. הבנקים עוזרים, אבל זה לא פתרון מבחינתנו לקחת עוד ועוד הלוואות ולהסתמך על הבטחות שווא שזו הפעם האחרונה שיש מלחמה בצפון. אנו עסק שניזון מתיירות הפנים, וברגע שיש מתיחות אוטומטית התנועה פה יורדת ב־50%-30%. עכשיו יולי־אוגוסט, וזה לא ההיקף והעוצמות שאנו מכירים מלפני 7 באוקטובר. ביולי-אוגוסט שעבר היו לנו כ־500-400 איש בממוצע ביום, היום סביב 200-150. בסוף שבוע מתוח, כשהציוצים של טראמפ מבשרים מלחמה באופק, זה מוריד את הביקורים ואת העבודה פה בערך בחצי. אנשים חושבים פעמיים אם לסגור חופשה בצפון.
"קיבלנו מקדמות מהמדינה, אבל הן כיסו בעיקר חשבונות שוטפים. הגשנו תביעה במסלול אדום, שזה מסלול של 100% פיצוי, על התקופה הארוכה ב'חרבות ברזל', שבה המסעדה היתה סגורה לגמרי, וגם על השיפוץ שעשינו כשחזרנו לפה כשהמקום נראה כמו חורבה — וזה עדיין בבדיקה. על זה מתווספת תביעה על 'שאגת הארי', והכל ביחד זה כמו תביעה אחת גדולה, כשהחשש שלי הוא שתהיה שוב מלחמה. כמה עוד אפשר? אנחנו צריכים את הכסף כאן ועכשיו. אני אדם אופטימי ומאמין שבסוף זה יעבור והגליל יצמח ויחזור למה שהיה, אבל לא סומך על המדינה שזה לא יקרה שוב ושהיא תיתן לנו את מה שאנחנו צריכים. אנחנו חייבים להישאר פה, כי אחרת לא יהיה פה כלום. חבל הארץ הזה ימות".
טיפת אופטימיות היה אפשר לחוש בכל זאת לא רחוק משם, בצומת הגומא, עם מספר עסקים חדשים שנפתחו, והחליפו כאלה שעמדו סגורים תקופות ארוכות. אחד מהם הוא מסעדת כבישתיש, האח הצעיר של כביש 90, ההמבורגרייה המפורסמת מצומת מחניים ואחד העסקים שדווקא עבדו באינטנסיביות במלחמה, כשהאכיל המוני חיילים. במאי נפתחה המסעדה החדשה כבישתיש, בשאיפה לשחזר את ההצלחה גם צפונית יותר. "היינו אמורים לפתוח לפני 'שאגת הארי', אבל בגלל המלחמה זה נדחה", מספר חזי שוויגר, שחי בצפון כ־12 שנה ומנהל את כבישתיש. "המקום פה הוא נקודת מפלט עבור האנשים מקריית שמונה והאזור, לצאת מהבית לחצי שעה, לאכול המבורגר, לשתות בירה, לשכוח מהכל. קריית שמונה זו עיר שחטפה מכה, חנויות בקניונים סגורות ולא מאוכלסות, המון אנשים החליטו שהם לא חוזרים לעיר".
התפוסה במקום רבה והשולחנות עמוסים, אבל שוויגר אומר שעוד לא חזרה המסה הגדולה של המטיילים. "תיירים", הוא קורא להם. "המצב הלא יציב בצפון מאוד מורגש. יולי היה ממש בשפל לעומת יולי רגיל בצפון. רק בשבועיים האחרונים טיפה התחילו להגיש חזרה לשגרה ועלייה, אחרי תקופה שלא ראינו אותם פה יותר מדי. אבל בכל פעם שקורה משהו קטן, זה יורד שוב".
