דעה
שביתות המורים: מתי נפסיק לכבות שריפות ונתחיל לבנות
בעוד מדינות מפותחות חוות שביתות מורים כאירוע חריג אחת לכמה שנים, בישראל הן הפכו למנגנון ניהולי קבוע. מאחורי המעגל המתסכל של איומים בכל קיץ עומדת מציאות של שכר נמוך, תנאי עבודה קשים ומעמד מקצועי נשחק . רק פתרון מערכתי יכול לשבור אותו
שנת לימודים חדשה עומדת להתחיל ושוב ארגוני המורים מאיימים בהשבתת המערכת. הסצנה הזו חוזרת על עצמה כמעט בכל קיץ: תלמידים שנשארים בבית, הורים שמנסים לאלתר פתרונות, תקשורת שמדווחת דרמטית, וממשלה שמחליפה האשמות עם האיגודים. בישראל, שביתת מורים כבר מזמן איננה אירוע חריג אלא כמעט חלק משגרת מערכת החינוך. השאלה היא, מה זה אומר על כולנו?
כדי להבין את התמונה במלואה כדאי להביט החוצה. מורים שובתים לא רק בישראל. כך למשל, בארצות הברית התרחשו בשנים האחרונות עשרות שביתות, חלקן מתוקשרות במיוחד. באנגליה סך השביתות המקומיות בשנת 2024 הגיע לכמעט 600 ימי שביתה בבתי ספר שונים. ברומניה שבתו בשנה שעברה למעלה מ-150 אלף מורים במשך שלושה שבועות, מה שהביא לשיתוק מוחלט של המערכת. בצ'ילה חוו שביתה שנמשכה יותר מחודשיים. במילים אחרות, שביתות מורים הן תופעה עולמית. אבל יש הבדל משמעותי: במדינות רבות השביתה היא "נשק יום הדין", כלי חריג שנשלף אחת לכמה שנים. בישראל, לעומת זאת, היא הפכה כמעט למנגנון ניהולי קבוע.
מי שנפגע מכך בראש ובראשונה הם כמובן התלמידים וההורים. ימי לימוד אבודים מצטברים, פוגעים ברצף הפדגוגי ומעמיקים פערים. השנה החולפת, שהתאפיינה במלחמות, מתחים ביטחוניים וחוסר יציבות, הותירה את התלמידים פגיעים במיוחד, רעבים למסגרת קבועה ולתחושת ביטחון. כל עיכוב נוסף בפתיחת השנה או שביתה נוספת מערער עוד יותר את השגרה שלהם, ופוגע לא רק בלימודים אלא גם בתחושת היציבות הנפשית שהם זקוקים לה. ההורים נאלצים להיעדר מהעבודה או למצוא סידורים יקרים. אבל גם המורים עצמם נפגעים: כל שביתה נוספת מחזקת את הדימוי הציבורי שמורים "רק שובתים", ומחלישה את ההכרה בכך שמדובר במקצוע של שליחות, יצירה והשפעה אדירה על הדור הבא.
אבל בישראל השביתות אינן מתנהלות "מעצמן", כי אם מונעות בעיקר בידי ארגוני המורים. תפקידם לייצג את ציבור המורים הוא חיוני, אך לעיתים נדמה שהדרך שבה הם פועלים, באמצעות איומים חוזרים, דווקא מחלישה את המאבק הצודק. כשהשביתה הופכת לכלי כמעט קבוע, הציבור מפסיק לראות בה אות מצוקה אמיתי ומתחיל לראות בה עוד מהלך שגרתי, והתוצאה היא פגיעה גם במעמד המורה עצמו.
חשוב לומר בבירור: מורים לא שובתים משום שהם "מחפשים עימות" או כי זה נוח להם. הם שובתים משום שהם נאלצים להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית. שכר התחלתי נמוך, כיתות עמוסות, תשתיות חסרות, ומעל הכול, מעמד מקצועי שהולך ונשחק. במצב כזה, השביתה היא לא גחמה אלא קריאת מצוקה. היא אות אזעקה על קריסת תנאים בסיסיים, על תחושת חוסר הערכה מתמשכת, ועל מערכת שמתקשה לספק את הכלים הנחוצים לאנשי ההוראה.
לכן, השאלה איננה אם המורים ישבתו שוב, אלא מה אנחנו כחברה מוכנים לעשות כדי שלא יצטרכו לשבות. כל עוד נמשיך "לכבות שריפות" בכל קיץ ולנהל את המשבר באמצעות איומים ושביתות, נישאר באותו מעגל מתסכל. הפתרון חייב להיות מערכתי: העלאת שכר התחלה משמעותית, השקעה אמיתית בתנאי העבודה, שיפור תדמית המקצוע והבטחת פיתוח מקצועי מתמשך. במדינות שבהן מעמד המורה גבוה, כמו פינלנד או סינגפור, כמעט ולא שומעים על שביתות. לא משום שהמורים שם פחות נחושים, אלא משום שהמדינה והחברה השכילו להעניק להם את מה שמגיע להם מלכתחילה.
מערכת החינוך היא הליבה של החברה הישראלית. כל ילד שנשאר בבית בגלל שביתה הוא תזכורת לכך שאנחנו משאירים את עתידנו בהמתנה. במקום להתווכח שוב על לוח זמנים לפתיחת שנת הלימודים, עלינו לשאול את עצמנו איך בונים מערכת חינוך יציבה, שמכבדת את מוריה ומעניקה להם את הכלים להצליח.
אני מאמינה שיום שבו מורים לא ייאלצו לשבות כדי לדרוש את מה שמגיע להם, יהיה היום שבו כולנו נרוויח: תלמידים, הורים, מורים, והחברה הישראלית כולה.
פרופ' סמדר דוניצה-שמידט היא נשיאת מכללת סמינר הקיבוצים
